כשאני שומע שירים עצובים

אז פשוט בא לי לבכות, להתפרק, כי העולם הזה זמני, מתישהו אני אמות, הכל יישכח, כל החוויות, כל החברים, כל המשפחה, אני ממש מפחד מזה, זה כל כל מכעיס אותי שיש לנו עולם שהוא באמת טוב, יש בו הרבה דברים טובים, אבל בסופו של דבר אנחנו נעלמים ממנו אחרי 80, 90 שנה.
המשפט הזה של "לחיות את הרגע" "לחיות את ההווה" זה לא מספק אותי, שהרי גם אם אחיה את ההווה, אז לפעמים אני עלול לחשוב על המחר ולהתבאס.
אני מרגיש שהחיים שלי הם מעגליים, כל יום אני הולך לעבוד, נהנה בעבודה, מגיע לבית, מתחיל להיות בדיכאון, וככה זה עוד יום ועוד יום.
העניין הזה שהעולם הוא זמני, זה גורם לי לחשוב שאני חסר חשיבות, כי אם אני זמני אז ממילא אמות ואין סיבה שאעשה פה משהו.
אני אוהב, אוהב את העבודה שלי, אוהב את העובדים, את הצוות, את החברים שלי, את המשפחה, אני לא מוכן לקבל את העובדה שיום אחד יבוא וזה פשוט יסתיים.
אמנם מבחוץ אני נראה שמח, אבל מבפנים, אני מפורק לגמרי, שבור נפשית, אני מדוכא, אני מבואס, אני פשוט שונא את המוות, לא רוצה שהוא יקרה, לא לאויבים שלי ובטח שלא לחברים שלי.
אני אוהב כל כך את העולם הזה שקשה לי להיפרד ממנו, אני כרגע לא בסכנת חיים, אני לא מתכוון להתאבד, אבל כנראה שאבקש מאלוהים שפשוט ייקח אותי, ייקח אותי מהעולם הזה כי אין טעם, אין טעם לצבור חוויות ולהנות.
אני פשוט מפורק.