92 תשובות
שניהם ישבו עם מפלגות ערביות.
מה ההתלבטות?
מה ההתלבטות?
לא שניהם שלא נדע
זה לא משנה כי הם ישבו ביחד
ככל הנראה הם ישבו יחד
אישית, אני יותר לכיוון בנט אבל זה לא בעל משמעות רבה
אישית, אני יותר לכיוון בנט אבל זה לא בעל משמעות רבה
תקראי את הרשימות שלהם ותביני למי את רוצה להביא עוד כוח בממשלה שניהם יהיו בממשלה בכל מקרה
תגובה ראשונה צודקת
לצערי אי אפשר ממשלה בלי ערבים ובלי חרדים ואם חייב לבחור אז עדיף את החרדים
תצביעו ביבי אין מישהו אחר
גם בן גביר טוב
לצערי אי אפשר ממשלה בלי ערבים ובלי חרדים ואם חייב לבחור אז עדיף את החרדים
תצביעו ביבי אין מישהו אחר
גם בן גביר טוב
אייזנקוט לדעתי
אייזנקוט רוצה להכניס 150 אלף עובדים פלסטינים לשטח מדינת ישראל. אם כבר שמאל אז לכי על בנט.
אבל לכי על בן גביר או פיאגליין לדעתי
אבל לכי על בן גביר או פיאגליין לדעתי
לא כזה משנה אבל תראי את המצעים ואת הרשימות ותראי למה את מתחברת
בנט לא שמאל, ביבי הוא שמאל^
^^
^^בנט יושב עם הערבים. ביבי ימין מרכז כזה. בגלל זה אני לא בוחר בו
בנט ימין ואייזנקוט מרכז, אני הייתי מעדיף מרכז או שמאל אבל זה שיקול שלך
תקשיבו, כבר אין ימין ושמאל בפוליטיקה
תבחרו לי המצע וזהו, אין כבר תועלת לכל התגיות האלה
תבחרו לי המצע וזהו, אין כבר תועלת לכל התגיות האלה
ביבי עובדתית שמאל
אני נוטה יותר לאיזנקוט.
עם בנט קשה לי כי אני לא סומכת על הדרך הפוליטית שלו בכלל.
הוא הקים בעבר ממשלה עם לפיד ורעם, ואני מבינה את השיקולים שהיו מאחורי זה, אבל עדיין קשה לי עם הבחירה הזאת ואני לא בטוחה שהוא מייצג את מה שאני מאמינה בו.
איזנקוט יותר מדבר אליי מבחינת הביטחון, הגישה שלו לשוויון בנטל והדרישה שלו לקחת אחריות על מה שקרה ב־7 באוקטובר.
אני רוצה מנהיג שידע לשמור על המדינה, אבל גם יבין שאי אפשר להמשיך להתנהל כאילו כלום לא קרה.
ומצד שני, אני לא עומדת להצביע גם לאיזנקוט
ושניהם חלק מה"רק לא ביבי" שזה די מגעיל אותי כבחירה של דרך של מסע בחירות
עם בנט קשה לי כי אני לא סומכת על הדרך הפוליטית שלו בכלל.
הוא הקים בעבר ממשלה עם לפיד ורעם, ואני מבינה את השיקולים שהיו מאחורי זה, אבל עדיין קשה לי עם הבחירה הזאת ואני לא בטוחה שהוא מייצג את מה שאני מאמינה בו.
איזנקוט יותר מדבר אליי מבחינת הביטחון, הגישה שלו לשוויון בנטל והדרישה שלו לקחת אחריות על מה שקרה ב־7 באוקטובר.
אני רוצה מנהיג שידע לשמור על המדינה, אבל גם יבין שאי אפשר להמשיך להתנהל כאילו כלום לא קרה.
ומצד שני, אני לא עומדת להצביע גם לאיזנקוט
ושניהם חלק מה"רק לא ביבי" שזה די מגעיל אותי כבחירה של דרך של מסע בחירות
ביבי לא שמאל^^
חברים שלי נהרגו והרבה חיילים מתו בגלל הרעיון שאנשים חושבים שעדין יש פתרון לשני עמים או שיש בלתי מעורבים.
זה גזעני אבל כן אין מה לעשות זה המציאות אני מעדיף להיות גזען מאשר שחברים שלי ימותו.
לדעתי רק ימין קיצון יפתור את הבעיה הזו. מרכז רק לא ישנה את המציאות ושמאל יביא להרס המדינה ויותר פיגועים.
אני רוצה לשאול באמת כל מי ששמאל. האם יש לכם חברים קרובים שנרצחו בפיגוע? ותענו את האמת.
ואם יש לכם תגידו לי איך אתם עדין בוחרים בהם
זה גזעני אבל כן אין מה לעשות זה המציאות אני מעדיף להיות גזען מאשר שחברים שלי ימותו.
לדעתי רק ימין קיצון יפתור את הבעיה הזו. מרכז רק לא ישנה את המציאות ושמאל יביא להרס המדינה ויותר פיגועים.
אני רוצה לשאול באמת כל מי ששמאל. האם יש לכם חברים קרובים שנרצחו בפיגוע? ותענו את האמת.
ואם יש לכם תגידו לי איך אתם עדין בוחרים בהם
^^^^מסכימה ממש, בעיקר לגבי הפסקה האחרונה
שואל השאלה:
וימין או פלסטין זה לא מגעיל כדרך של מסע בחירות?
וימין או פלסטין זה לא מגעיל כדרך של מסע בחירות?
אנונימית
^^^^הוא כן
בנט
^^^פוליטיקה בארץ היא מגעילה
אין דרך להתנהל הגיוני במסע בחירות במדינה כמו שלנו
וחלק מזה היא אשמתנו כאזרחים וכחברה, אבל כמובן שהאשמה נופלת על הפוליטיקאים ומנהלי מסעי הבחירות
אין דרך להתנהל הגיוני במסע בחירות במדינה כמו שלנו
וחלק מזה היא אשמתנו כאזרחים וכחברה, אבל כמובן שהאשמה נופלת על הפוליטיקאים ומנהלי מסעי הבחירות
בנט
^^^^^אבל זה נכון זה או ימין או פלסטין. למה אתם נותנים לרגשות שלכם לבחור. רק כי אתם חושבים שזה גזעני אז זה טעות.
כן זה גזעני אבל כי זה נכון.
אם לא נתעורר אז יהיה עוד 7/10 בקרוב
כן זה גזעני אבל כי זה נכון.
אם לא נתעורר אז יהיה עוד 7/10 בקרוב
^לאו דווקא
אני לא חייתי תחת ממשלה שמאלנית, או לא ימנית, אני לא יודעת מה יקרה
אני לא חייתי תחת ממשלה שמאלנית, או לא ימנית, אני לא יודעת מה יקרה
אני עדין שואל ואף אחד לא עונה לי. כל מי שמצביע שמאל כמו אייזנקוט. בנט אני חושב אפשר להגיד עוד מרכז אז לא נחשיב אותו כרגע.
אני באמת שואל יש לכם חברים שמתו מפיגוע. ואני מדבר על חבר יחסית קרוב. ותענו באמת. ואם יש אז למה אתם בוחרים איינקוט?
אני באמת שואל יש לכם חברים שמתו מפיגוע. ואני מדבר על חבר יחסית קרוב. ותענו באמת. ואם יש אז למה אתם בוחרים איינקוט?
^אתה אומר שצריך לבצע בחירות לכנסת לפי רגשות? זה כבר סיפור אחר
אני מאמינה שכאלה החלטות צריך לבצע בהיגיון ולא לבצע בתוך סערת רגשות
אני מאמינה שכאלה החלטות צריך לבצע בהיגיון ולא לבצע בתוך סערת רגשות
אתה שוכח שבנו של אייזנקוט גם נפל^^
בנט לדעתי
ואיך אייזנקוט שמאל?^^^
ואיך אייזנקוט שמאל?^^^
בנט
ליברמן או פייגלין גג בן גביר
אנונימי
אכפת לבנט רק מהכיסא שלו
מכר את הבוחרים שלו
היה ראש ממשלה עם 6 מנדטים ומתכוון שוב להיות ראש ממשלה עם 12 מנדטים בלחץ
מכר את הבוחרים שלו
היה ראש ממשלה עם 6 מנדטים ומתכוון שוב להיות ראש ממשלה עם 12 מנדטים בלחץ
לא זה ולא זה
אייזנקוט חתך את צבא המילואים פי שתיים וזה רק חלק מהמעשים הנוראיים שעשה שהובילו לטבח
אייזנקוט חתך את צבא המילואים פי שתיים וזה רק חלק מהמעשים הנוראיים שעשה שהובילו לטבח
אנונימי
לבנט יש רשימה יותר טובה ומנוסה לדעתי, אז הייתי בוחר בהם.
אנונימי
אייזנקוט חתך את הצבא
בנט גם פלוס מינוס תכלס
עדיף מישהו אחר
בנט גם פלוס מינוס תכלס
עדיף מישהו אחר
אני חשבתי יותר בנט ... לא סומכת על אייזנקוט
לדעתי אף אחד מהם, אבל אייזנקוט הוא המוביל בגוש השינוי. לדעתי להצביע לו עדיף.
צריך לחזק את אייזנקוט בנט מאה אחוז לא יהיה ראש ממשלה וזה או אייזנקוט או ביבי
ברור שאייזנקוט
לא זה ולא זה
או הדמוקרטים או המשותפת
או הדמוקרטים או המשותפת
מבחינת הגיון, אייזנקוט מול ביבי כרגע וזה מה שמוביל. גם לי הייתה התלבטות כזו שלא תטעי! אבל אם אייזנקוט יבחר סביר להניח שהוא יבחר בבנט לשבת איתו בממשלה, כי אם תתני קול לבנט זה יספר אבל לא ילך לדו קרב, כשמישהו נבחר הוא יכול לבחור מי ישב איתו בממשלה.. עדיף אסטרטגיה
אנונימית
לדעתי אם אתה אחד שבה ממשפחה ביביסטית/ליכוד והצבעת לבן גביר/ליכוד בבחירות האחרונות , ואתה רוצה שינוי , יהיה לך יותר קל להצביע לאיזנקוט. בגלל שיותר קל לביביסט לשעבר להזהות עם 'המרוקאי מגולני', מאשר עם בנט ........בגלל שבנט במפלגה ביחד עם לפיד ויש עתיד.
אבל הרשימה של בנט על הנייר ,יותר מנוסה ויותר איכותית משל איזנקוט.
אבל הרשימה של בנט על הנייר ,יותר מנוסה ויותר איכותית משל איזנקוט.
אנונימי
למה הדמוקרטים?^^^
איזנקוט לא ישב אם הערבים או חרדים . יש אפשרות שיעברו מהליכוד או כל מפלגה מהקואליציה אל איזנקוט כדאי למנוע בחירות נוספות זה יתן לו מנדטים וככה הוא יקים ממשלה
אנונימי
אני אישית מצביע לדמוקרטים אבל מהאופציות הנל הייתי בוחר את אייזנקוט
אנונימי
בנט יותר פרקטי, יותר מציאותי עם הרבה יותר ניסיון. מביא יותר אנשים רציניים למפלגה שלו
אנונימי
^^^^כי הם מכירים בפשעי המלחמה של ישראל, שזה צעד הכרחי בעיניי לעתיד טוב יותר
נניח ו.. איך זה צעד הכרחי לעתיד טוב יותר?
על איזה עתיד טוב יותר אתה מדבר^
על איזה עתיד טוב יותר אתה מדבר^
שואל השאלה:
^זה אותם 150 אלף שביבי מכניס גם היום
האמירה של אייזנקוט הייתה שזה צריך להיות מוסדר וחוקי ומפוקח ולא סתם כמו שזה עכשיו
ולהגיד אני מוכן לחתום שכל בת שנייה תעבור אונס סתום את הפה באמת
^זה אותם 150 אלף שביבי מכניס גם היום
האמירה של אייזנקוט הייתה שזה צריך להיות מוסדר וחוקי ומפוקח ולא סתם כמו שזה עכשיו
ולהגיד אני מוכן לחתום שכל בת שנייה תעבור אונס סתום את הפה באמת
אנונימית
שואל השאלה:
זה לא עובדות זה טימטום
אין לך מושג מה זה ימין ושמאל
זה לא עובדות זה טימטום
אין לך מושג מה זה ימין ושמאל
אנונימית
^^^^עתיד של יציאה מעזה, ניואנס בשיח הציבורי, ונרמול ביקורת והשלכות על פעילות צבאית לא לגיטימית
שואל השאלה:
זה לא שמאל ולא דיברתי אליך
עריכה הוא ערך את התשובה
זה לא שמאל ולא דיברתי אליך
עריכה הוא ערך את התשובה
אנונימית
תעצמו עיניים כמו שאתם רגילים. זה לא משנה כל כך מה תצביעו כבר ידוע שיש רוב לימין אז לא כזה אכפת לי מה אתם מצביעים.
אני גם לא דיברתי אליך
איזה רוב יש הקואליציה לא מנצחת לפי אף סקר חחח
שואל השאלה:
^^^בוא ספר לנו מה זה ימין ושמאל ואיך ביבי הוא ימני
^^^בוא ספר לנו מה זה ימין ושמאל ואיך ביבי הוא ימני
אנונימית
^^^ ושביבי בשלטון אין פיגועים ומקרי אונס? רק אתמול היה פיגוע ששתי חיילים נהרגו. עד השביעי לאוקטובר נכנסו לפה הרבה ערבים מהשטחים לעבודה
אנונימי
אף אחד, הם יישבו עם הערבים
אנונימי
שואל השאלה:
^^^בוא תענה מה זה ימין ושמאל ואיך ביבי ימני בוא נשמע אותך קדימה גאון
^^^בוא תענה מה זה ימין ושמאל ואיך ביבי ימני בוא נשמע אותך קדימה גאון
אנונימית
בכל מקרה ביבי המציא את מנסור עבאס והציע לו לשבת איתו גם
אנונימי
מי אמר שאני בוחר ביבי?
ומי אמר שאין מקרי אונס.
אני אומר שיהיה יותר אם תבחרו באייזנקוט.
וכן והשני חיילים שנהרגו זה חברים שלי. אז צריך לשטח את כל איוש בלי להתחשב בבלתי מעורבים. תפסיקו להיות יפי נפש. אין לנו עם מי לדבר הם רוצים רק ברע
ומי אמר שאין מקרי אונס.
אני אומר שיהיה יותר אם תבחרו באייזנקוט.
וכן והשני חיילים שנהרגו זה חברים שלי. אז צריך לשטח את כל איוש בלי להתחשב בבלתי מעורבים. תפסיקו להיות יפי נפש. אין לנו עם מי לדבר הם רוצים רק ברע
בן גביר זה ימין , מרכז זה ביבי , איזנקוט ובנט ושמאל זה הדמוקרטים . אני חושב
אנונימי
איך אתם מסתכלים על עצם הרעיון של מדינה פלסטינית כאילו הוא בהכרח יביא שלום, בלי להסביר איך מונעים ממנו להפוך לאיום ביטחוני נוסף.
אחרי 7 באוקטובר, מבחינתי, אי אפשר להסתפק בהבטחות לפירוז ובתקווה שההנהגה הפלסטינית תשתנה.
מי יבטיח שחמאס לא ישתקם? מי יאכוף את הפירוז אם יופר? ומה נעשה אם המדינה הזאת תהפוך לבסיס טרור נוסף?
וגם איך אפשר לשכוח שבסוף הם מונעים משנאה?
אחרי 7 באוקטובר, מבחינתי, אי אפשר להסתפק בהבטחות לפירוז ובתקווה שההנהגה הפלסטינית תשתנה.
מי יבטיח שחמאס לא ישתקם? מי יאכוף את הפירוז אם יופר? ומה נעשה אם המדינה הזאת תהפוך לבסיס טרור נוסף?
וגם איך אפשר לשכוח שבסוף הם מונעים משנאה?
בסדר ביבי לא רוצה לעצמו? הוא רק ירצה להישאר בשלטון בכל מחיר ולא אמרתי שלא צריך לשטח את האיוש או לא לפעול.
אנונימי
אייזנקוט כי הוא עם הכי הרבה מנדטים והוא מגוש השינוי וגם זה מחזק את שאר המפלגות מגוש השינוי
ביבי או בן גביר עדיף
חברים, קראתי את כל השרשור, ואני חושב שחלק מהבלבול פה נובע מזה שכל אחד משתמש במילים ימין, מרכז ושמאל לפי ההגדרה שנוחה לו באותו רגע.
מבחינתי, בנט ואייזנקוט נמצאים משמאל לימין האידאולוגי. אפשר להתווכח אם לקרוא להם מרכז, מרכז־שמאל או שמאל, אבל להגיד שהם מייצגים את הימין האידאולוגי הקלאסי פשוט לא מסתדר עם חלק מהעמדות והמהלכים שלהם.
בנט הוא הדוגמה הכי פשוטה. ב־2021 הוא הקים ממשלה שהסתמכה על רע"ם. אפשר להסביר את המהלך פוליטית, ואפשר אפילו להבין למה הוא עשה אותו, אבל אי אפשר מצד אחד להגיד שהימין לא יכול לשבת עם מפלגות ערביות ומצד שני למחוק את העובדה הזאת כשמדברים על בנט. מבחינתי זו נקודה שממחישה את ההבדל בין ימין אידאולוגי לבין פוליטיקאי שמוכן לבצע מהלכים פרגמטיים כדי להגיע לשלטון.
ואותו דבר עם אייזנקוט. הוא מגיע מרקע ביטחוני מרשים מאוד, אבל זה לא הופך אותו אוטומטית לימין. צבאיות וניציות ביטחונית אינן מילה נרדפת לימין פוליטי. אדם יכול להיות גנרל, לחשוב בצורה תקיפה מאוד על ביטחון ישראל ועדיין להחזיק בתפיסה מדינית שממוקמת במרכז או בשמאל ביחס לימין הישראלי.
ופה אני חושב שחלק מהתגובות מפספסות נקודה בסיסית: שמאל וימין לא נקבעים לפי השאלה האם האדם אוהב את ישראל, שירת בצבא או אומר שהוא רוצה ביטחון. כמעט כל פוליטיקאי ישראלי אומר שהוא רוצה ביטחון. השאלה היא מה הוא מוכן לעשות כדי להשיג אותו.
וזה מחזיר אותנו לעניין הפלסטיני.
כשאומרים שאייזנקוט שמאל בגלל שהוא מוכן לשקול צעדים מדיניים או הסדרים מול הפלסטינים, הטענה הרצינית היא לא שהוא שונא את ישראל או רוצה לפגוע בה. הטענה היא שתפיסת העולם שלו מאפשרת יותר מרחב לפתרון מדיני ולשילוב אינטרסים פלסטיניים בתוך האסטרטגיה הישראלית מאשר תפיסת העולם של הימין האידאולוגי.
אפשר לחלוק על זה, אבל זו כבר מחלוקת אמיתית.
והטענה לגבי עובדים פלסטינים גם היא לא צריכה להיות מנופחת. מי שחושב שהכנסת עובדים מהשטחים היא סיכון ביטחוני יכול להגיד את זה באופן פשוט. אחרי 7 באוקטובר, הטענה שצריך להיות הרבה יותר חשדניים לגבי כניסה של אנשים מאזור עוין לשטח ישראל היא לגיטימית לחלוטין. זה לא אומר שכל פלסטיני הוא מחבל, וזה גם לא אומר שכל עובד יהפוך לפושע. זה אומר שביטחון לאומי מחייב ניהול סיכונים.
לכן המשפט שכל בת שנייה תיאנס אם ייכנסו 150 אלף עובדים הוא כמובן הגזמה שאי אפשר להוכיח. הוא מחליש את הטיעון הימני במקום לחזק אותו. מספיק להגיד שהמדיניות יוצרת סיכון ביטחוני שצריך להוכיח שהוא נשלט, ושאחרי 7 באוקטובר סף הסיכון שהמדינה מוכנה לקחת צריך להיות נמוך בהרבה.
עכשיו לגבי הטענה שמי שמצביע שמאל צריך להגיד אם חבר שלו נהרג בפיגוע.
פה אני דווקא חושב שהטיעון הזה צריך לרדת מהשולחן.
בן אדם שאיבד חבר בפיגוע או בן במלחמה לא קיבל בגלל זה מונופול על האמת. הוא עבר משהו נורא, וצריך לכבד את זה, אבל טראומה אינה הוכחה לכך שמדיניות מסוימת נכונה. אם כבר, צריך לנהל את הדיון על בסיס נתונים, ניסיון היסטורי והערכת סיכונים.
ולכן גם אי אפשר להגיד שכל מי שתומך בפתרון מדיני הוא טיפש או בוגד. אפשר לחלוק עליו בצורה חריפה ועדיין להתייחס לטיעון שלו ברצינות.
אבל אותו הדבר בדיוק עובד הפוך.
מי שרוצה מדינה פלסטינית לא יכול פשוט להגיד שלום ויהיה בסדר. אחרי עזה, צריך לענות איך מונעים את הפיכת המדינה העתידית לבסיס טרור. מי מפרז אותה? מי שולט בגבולות? מי מונע הברחות נשק? מי מטפל בהפרה של ההסכם? ומה קורה ביום שבו הנהגה קיצונית מחליפה הנהגה מתונה?
אם אין תשובות רציניות לזה, מבחינתי זו סיבה לגיטימית לחלוטין להתנגד למהלך.
ולמי שאומר שאין שום קשר בין פתרון שתי המדינות לבין הסיכון הביטחוני בדיוק כאן צריך לזכור מה קרה בעזה. עצם זה שהוצאנו את ישראל מעזה לא יצר שלום. נוצרה שם מציאות שבה ארגון טרור הצליח לבנות כוח צבאי משמעותי במשך שנים. לכן טבעי לחלוטין שאנשים בימין יסתכלו על הצעה להקים ישות פלסטינית נוספת ויגידו: רגע, ומה מונע מעזה 2?
זה לא מוכיח שכל פתרון מדיני בלתי אפשרי, אבל זה בהחלט מטיל על מי שתומך בו נטל הוכחה הרבה יותר גבוה.
עכשיו לטענה שיש רוב לימין כי רואים את זה בכל מקום.
לא. זו לא הוכחה.
סטיפס הוא לא ישראל, ומספר המינוסים לתגובה הוא לא מדד פוליטי. אם רוצים לדעת מי מוביל, מסתכלים על בחירות וסקרים. ואם רוצים לטעון שהימין הוא רוב, מביאים נתונים ולא תחושת בטן.
אבל גם הצד השני צריך להפסיק להשתמש בסטיפס כאילו העובדה שיש כאן הרבה תגובות שמאלניות מוכיחה שהימין טועה. זה פשוט אומר שיש כאן קהילה מסוימת עם הרכב מסוים.
לגבי הטענה שאייזנקוט הוא הבחירה האסטרטגית כי הוא מוביל את גוש השינוי זו כבר טענה הרבה יותר רצינית.
אם המטרה שלך היא רק להחליף את נתניהו, יש היגיון בהצבעה למפלגה שלדעתך תגדיל את הסיכוי להחלפת הממשלה.
אבל אם את שואלת מי מייצג אותך, אסטרטגיה אלקטורלית לא צריכה להחליף אידאולוגיה.
וזה גם המקום שבו אני מבין את מי שמתלבטת בין בנט לאייזנקוט. בנט יכול להיראות ימני יותר מאייזנקוט בנושאים מסוימים, ואייזנקוט יכול להיראות מרכזי יותר בנושאים אחרים. אבל אם את רוצה ממשלה ימנית במובהק, השאלה האמיתית היא לא מי מהם פחות שמאלני. השאלה היא מי מהמפלגות באמת תכניס לממשלה את המדיניות שאת רוצה.
גם המשפט בנט ימין ואייזנקוט מרכז ולכן אפשר לבחור בהם הוא לא מספיק. מרכז ביחס למה? ימין ביחס למה? צריך להגדיר את הציר.
כי אם הקריטריון הוא רק ביטחון, יכול להיות שאייזנקוט יישמע ימני יותר מאדם אחר. אם הקריטריון הוא פתרון מדיני, הוא יכול להישמע שמאלי יותר. לכן צריך להסתכל על מכלול העמדות.
ולגבי נתניהו גם הטענה ביבי שמאל וגם הטענה ביבי הוא ימין מוחלט הן פשטניות. נתניהו הוא פוליטיקאי ימני שמבצע לעיתים מהלכים פרגמטיים מאוד. אפשר לבקר אותו מימין על הסכמים, על מדיניות מול חמאס, על הכנסת עובדים, על מדיניות מול רע"ם בעבר או על כל דבר אחר. אבל אם מגדירים אותו שמאל רק כי הוא עשה מהלך שהשמאל היה עושה, זו לא דרך רצינית לסווג פוליטיקאי.
ובאותה מידה, העובדה שבנט ישב עם רע"ם לא הופכת אותו אוטומטית לשמאל. היא כן מוכיחה שהוא מוכן לבצע מהלכים קואליציוניים שהימין האידאולוגי הקשיח לא היה מוכן לבצע.
וזה הבדל חשוב.
בסוף, אם השאלה המקורית היא בנט או אייזנקוט, אני לא חושב שצריך להסתנוור מהסיסמה מי יותר ימין.
תסתכלו על מה כל אחד מהם מוכן לעשות.
מי מוכן לקחת סיכונים מדיניים?
מי מוכן להסתמך על הסדרים עם הפלסטינים?
מי מוכן לשתף פעולה עם מפלגות ערביות?
מי מציב את הביטחון כתנאי מוחלט לכל תהליך?
מי מדבר על שוויון בנטל?
מי מוכן לעימות עם מערכת הביטחון כשהוא חושב שהיא טועה?
מי מציע מדיניות ברורה לעזה?
מי מציע פתרון ליהודה ושומרון?
ומי באמת מסוגל להקים ממשלה עם השותפים שהוא מצהיר עליהם?
ואחרי שעונים על כל זה, אפשר להגיע למסקנה.
מבחינתי, אם העמדה שלך היא שהמדינה צריכה להיות ימנית מבחינה לאומית וביטחונית, שהלקח מ־7 באוקטובר הוא לא לרוץ מהר יותר להסדרים אלא להיות הרבה יותר חשדניים וזהירים, ושכל הסדר עתידי חייב להיות כפוף לעליונות ביטחונית ישראלית מוחלטת אז יש טיעון רציני לבחור במפלגות הימין ולא לנסות להלביש על בנט או אייזנקוט את התווית של הימין רק משום שהם אומרים שהם רוצים ביטחון.
אבל אם כבר מתווכחים על זה, בואו נעשה את זה עם עובדות, מדיניות והיגיון. לא עם מי קיבל יותר מינוסים בסטיפס, לא עם מי איבד יותר חברים, ולא עם תחזיות מופרכות על אונס.
כי אם אתם רוצים לשכנע מישהו שהימין צודק, הטיעון הכי חזק הוא לא שהצד השני טיפש.
הטיעון הכי חזק הוא שהמציאות עצמה מחייבת אותנו לחשוב מחדש על ההנחות שהיו לנו לפני 7 באוקטובר.
מבחינתי, בנט ואייזנקוט נמצאים משמאל לימין האידאולוגי. אפשר להתווכח אם לקרוא להם מרכז, מרכז־שמאל או שמאל, אבל להגיד שהם מייצגים את הימין האידאולוגי הקלאסי פשוט לא מסתדר עם חלק מהעמדות והמהלכים שלהם.
בנט הוא הדוגמה הכי פשוטה. ב־2021 הוא הקים ממשלה שהסתמכה על רע"ם. אפשר להסביר את המהלך פוליטית, ואפשר אפילו להבין למה הוא עשה אותו, אבל אי אפשר מצד אחד להגיד שהימין לא יכול לשבת עם מפלגות ערביות ומצד שני למחוק את העובדה הזאת כשמדברים על בנט. מבחינתי זו נקודה שממחישה את ההבדל בין ימין אידאולוגי לבין פוליטיקאי שמוכן לבצע מהלכים פרגמטיים כדי להגיע לשלטון.
ואותו דבר עם אייזנקוט. הוא מגיע מרקע ביטחוני מרשים מאוד, אבל זה לא הופך אותו אוטומטית לימין. צבאיות וניציות ביטחונית אינן מילה נרדפת לימין פוליטי. אדם יכול להיות גנרל, לחשוב בצורה תקיפה מאוד על ביטחון ישראל ועדיין להחזיק בתפיסה מדינית שממוקמת במרכז או בשמאל ביחס לימין הישראלי.
ופה אני חושב שחלק מהתגובות מפספסות נקודה בסיסית: שמאל וימין לא נקבעים לפי השאלה האם האדם אוהב את ישראל, שירת בצבא או אומר שהוא רוצה ביטחון. כמעט כל פוליטיקאי ישראלי אומר שהוא רוצה ביטחון. השאלה היא מה הוא מוכן לעשות כדי להשיג אותו.
וזה מחזיר אותנו לעניין הפלסטיני.
כשאומרים שאייזנקוט שמאל בגלל שהוא מוכן לשקול צעדים מדיניים או הסדרים מול הפלסטינים, הטענה הרצינית היא לא שהוא שונא את ישראל או רוצה לפגוע בה. הטענה היא שתפיסת העולם שלו מאפשרת יותר מרחב לפתרון מדיני ולשילוב אינטרסים פלסטיניים בתוך האסטרטגיה הישראלית מאשר תפיסת העולם של הימין האידאולוגי.
אפשר לחלוק על זה, אבל זו כבר מחלוקת אמיתית.
והטענה לגבי עובדים פלסטינים גם היא לא צריכה להיות מנופחת. מי שחושב שהכנסת עובדים מהשטחים היא סיכון ביטחוני יכול להגיד את זה באופן פשוט. אחרי 7 באוקטובר, הטענה שצריך להיות הרבה יותר חשדניים לגבי כניסה של אנשים מאזור עוין לשטח ישראל היא לגיטימית לחלוטין. זה לא אומר שכל פלסטיני הוא מחבל, וזה גם לא אומר שכל עובד יהפוך לפושע. זה אומר שביטחון לאומי מחייב ניהול סיכונים.
לכן המשפט שכל בת שנייה תיאנס אם ייכנסו 150 אלף עובדים הוא כמובן הגזמה שאי אפשר להוכיח. הוא מחליש את הטיעון הימני במקום לחזק אותו. מספיק להגיד שהמדיניות יוצרת סיכון ביטחוני שצריך להוכיח שהוא נשלט, ושאחרי 7 באוקטובר סף הסיכון שהמדינה מוכנה לקחת צריך להיות נמוך בהרבה.
עכשיו לגבי הטענה שמי שמצביע שמאל צריך להגיד אם חבר שלו נהרג בפיגוע.
פה אני דווקא חושב שהטיעון הזה צריך לרדת מהשולחן.
בן אדם שאיבד חבר בפיגוע או בן במלחמה לא קיבל בגלל זה מונופול על האמת. הוא עבר משהו נורא, וצריך לכבד את זה, אבל טראומה אינה הוכחה לכך שמדיניות מסוימת נכונה. אם כבר, צריך לנהל את הדיון על בסיס נתונים, ניסיון היסטורי והערכת סיכונים.
ולכן גם אי אפשר להגיד שכל מי שתומך בפתרון מדיני הוא טיפש או בוגד. אפשר לחלוק עליו בצורה חריפה ועדיין להתייחס לטיעון שלו ברצינות.
אבל אותו הדבר בדיוק עובד הפוך.
מי שרוצה מדינה פלסטינית לא יכול פשוט להגיד שלום ויהיה בסדר. אחרי עזה, צריך לענות איך מונעים את הפיכת המדינה העתידית לבסיס טרור. מי מפרז אותה? מי שולט בגבולות? מי מונע הברחות נשק? מי מטפל בהפרה של ההסכם? ומה קורה ביום שבו הנהגה קיצונית מחליפה הנהגה מתונה?
אם אין תשובות רציניות לזה, מבחינתי זו סיבה לגיטימית לחלוטין להתנגד למהלך.
ולמי שאומר שאין שום קשר בין פתרון שתי המדינות לבין הסיכון הביטחוני בדיוק כאן צריך לזכור מה קרה בעזה. עצם זה שהוצאנו את ישראל מעזה לא יצר שלום. נוצרה שם מציאות שבה ארגון טרור הצליח לבנות כוח צבאי משמעותי במשך שנים. לכן טבעי לחלוטין שאנשים בימין יסתכלו על הצעה להקים ישות פלסטינית נוספת ויגידו: רגע, ומה מונע מעזה 2?
זה לא מוכיח שכל פתרון מדיני בלתי אפשרי, אבל זה בהחלט מטיל על מי שתומך בו נטל הוכחה הרבה יותר גבוה.
עכשיו לטענה שיש רוב לימין כי רואים את זה בכל מקום.
לא. זו לא הוכחה.
סטיפס הוא לא ישראל, ומספר המינוסים לתגובה הוא לא מדד פוליטי. אם רוצים לדעת מי מוביל, מסתכלים על בחירות וסקרים. ואם רוצים לטעון שהימין הוא רוב, מביאים נתונים ולא תחושת בטן.
אבל גם הצד השני צריך להפסיק להשתמש בסטיפס כאילו העובדה שיש כאן הרבה תגובות שמאלניות מוכיחה שהימין טועה. זה פשוט אומר שיש כאן קהילה מסוימת עם הרכב מסוים.
לגבי הטענה שאייזנקוט הוא הבחירה האסטרטגית כי הוא מוביל את גוש השינוי זו כבר טענה הרבה יותר רצינית.
אם המטרה שלך היא רק להחליף את נתניהו, יש היגיון בהצבעה למפלגה שלדעתך תגדיל את הסיכוי להחלפת הממשלה.
אבל אם את שואלת מי מייצג אותך, אסטרטגיה אלקטורלית לא צריכה להחליף אידאולוגיה.
וזה גם המקום שבו אני מבין את מי שמתלבטת בין בנט לאייזנקוט. בנט יכול להיראות ימני יותר מאייזנקוט בנושאים מסוימים, ואייזנקוט יכול להיראות מרכזי יותר בנושאים אחרים. אבל אם את רוצה ממשלה ימנית במובהק, השאלה האמיתית היא לא מי מהם פחות שמאלני. השאלה היא מי מהמפלגות באמת תכניס לממשלה את המדיניות שאת רוצה.
גם המשפט בנט ימין ואייזנקוט מרכז ולכן אפשר לבחור בהם הוא לא מספיק. מרכז ביחס למה? ימין ביחס למה? צריך להגדיר את הציר.
כי אם הקריטריון הוא רק ביטחון, יכול להיות שאייזנקוט יישמע ימני יותר מאדם אחר. אם הקריטריון הוא פתרון מדיני, הוא יכול להישמע שמאלי יותר. לכן צריך להסתכל על מכלול העמדות.
ולגבי נתניהו גם הטענה ביבי שמאל וגם הטענה ביבי הוא ימין מוחלט הן פשטניות. נתניהו הוא פוליטיקאי ימני שמבצע לעיתים מהלכים פרגמטיים מאוד. אפשר לבקר אותו מימין על הסכמים, על מדיניות מול חמאס, על הכנסת עובדים, על מדיניות מול רע"ם בעבר או על כל דבר אחר. אבל אם מגדירים אותו שמאל רק כי הוא עשה מהלך שהשמאל היה עושה, זו לא דרך רצינית לסווג פוליטיקאי.
ובאותה מידה, העובדה שבנט ישב עם רע"ם לא הופכת אותו אוטומטית לשמאל. היא כן מוכיחה שהוא מוכן לבצע מהלכים קואליציוניים שהימין האידאולוגי הקשיח לא היה מוכן לבצע.
וזה הבדל חשוב.
בסוף, אם השאלה המקורית היא בנט או אייזנקוט, אני לא חושב שצריך להסתנוור מהסיסמה מי יותר ימין.
תסתכלו על מה כל אחד מהם מוכן לעשות.
מי מוכן לקחת סיכונים מדיניים?
מי מוכן להסתמך על הסדרים עם הפלסטינים?
מי מוכן לשתף פעולה עם מפלגות ערביות?
מי מציב את הביטחון כתנאי מוחלט לכל תהליך?
מי מדבר על שוויון בנטל?
מי מוכן לעימות עם מערכת הביטחון כשהוא חושב שהיא טועה?
מי מציע מדיניות ברורה לעזה?
מי מציע פתרון ליהודה ושומרון?
ומי באמת מסוגל להקים ממשלה עם השותפים שהוא מצהיר עליהם?
ואחרי שעונים על כל זה, אפשר להגיע למסקנה.
מבחינתי, אם העמדה שלך היא שהמדינה צריכה להיות ימנית מבחינה לאומית וביטחונית, שהלקח מ־7 באוקטובר הוא לא לרוץ מהר יותר להסדרים אלא להיות הרבה יותר חשדניים וזהירים, ושכל הסדר עתידי חייב להיות כפוף לעליונות ביטחונית ישראלית מוחלטת אז יש טיעון רציני לבחור במפלגות הימין ולא לנסות להלביש על בנט או אייזנקוט את התווית של הימין רק משום שהם אומרים שהם רוצים ביטחון.
אבל אם כבר מתווכחים על זה, בואו נעשה את זה עם עובדות, מדיניות והיגיון. לא עם מי קיבל יותר מינוסים בסטיפס, לא עם מי איבד יותר חברים, ולא עם תחזיות מופרכות על אונס.
כי אם אתם רוצים לשכנע מישהו שהימין צודק, הטיעון הכי חזק הוא לא שהצד השני טיפש.
הטיעון הכי חזק הוא שהמציאות עצמה מחייבת אותנו לחשוב מחדש על ההנחות שהיו לנו לפני 7 באוקטובר.
אייזנקוט
מבחינתי אחרי שקראתי את כל השרשור הזה, הדיון האמיתי הוא בכלל לא בנט או אייזנקוט. אם ההגדרה היא שמחפשים ממשלת ימין מלאה, עם קו לאומי וביטחוני ברור ועם מפלגות שמחזיקות בתפיסת עולם ימנית, אז מבחינתי התשובה היא ביבי וממשלת ימין מלא מלא.
אפשר להתווכח שעות על האופי של נתניהו, על החלטות שהוא קיבל, על טעויות שהוא עשה ועל דברים שאפשר וצריך לבקר. זה לגמרי לגיטימי. אבל ביקורת על נתניהו לא הופכת אוטומטית את בנט או אייזנקוט לחלופה ימנית יותר. אלה שני דברים שונים לחלוטין.
הטעות המרכזית בדיון הזה היא שמנסים להגדיר ימין ושמאל לפי מי נשמע יותר ביטחוני, מי היה רמטכ"ל, מי מדבר בתקיפות או מי אומר שהוא אוהב את המדינה. אלה לא הקריטריונים היחידים. צריך להסתכל על תפיסת העולם הכוללת, על המדיניות המדינית, על היחס לפלסטינים, על שאלת הריבונות, על ההתיישבות, על מבנה הקואליציה ועל השאלה עם מי אותו אדם מוכן לשבת כדי להקים ממשלה.
ופה בדיוק נמצא ההבדל מבחינתי.
בנט הוא אדם עם עבר ימני מובהק בחלק מהנושאים, ואין צורך למחוק את זה כדי לטעון שהוא לא הבחירה של הימין האידאולוגי. העובדה שהוא הקים ממשלה שהסתמכה על מפלגה ערבית הוכיחה שהוא מוכן לבצע מהלכים קואליציוניים שימין אידאולוגי יותר לא היה מוכן לבצע. אפשר להסביר למה הוא עשה את זה, אפשר לטעון שזה היה הכרח פוליטי, ואפשר אפילו להצדיק את זה, אבל אי אפשר להתעלם מזה כשמדברים על ההבדלים בין המחנות.
גם אייזנקוט הוא לא שמאל רק משום שהוא גנרל או מרכז רק משום שהוא מדבר על ביטחון. צריך לבחון את מכלול העמדות שלו ולא להפוך את הקריירה הצבאית שלו לתעודת כשרות פוליטית. ביטחון הוא לא מונופול של צד אחד במפה הפוליטית.
ומצד שני, מי שטוען שהימין הוא בהכרח אנשים שרוצים למחוק כל אפשרות למדיניות אחרת, גם הוא מפספס. אפשר להיות ימני ולהיות פרגמטי. אפשר להיות ימני ולהתנגד למהלך מסוים. אפשר להיות ימני ולחשוב שצריך להחזיר עובדים פלסטינים תחת פיקוח אם זה משרת אינטרס כלכלי וביטחוני. המחלוקת האמיתית היא איפה מציבים את גבולות הסיכון ומה עושים כאשר המציאות הביטחונית משתנה.
אחרי 7 באוקטובר, מבחינתי השאלה הביטחונית קיבלה משקל הרבה יותר גדול. לא בגלל שכל פלסטיני הוא אויב, ולא בגלל שצריך להפסיק לחשוב בצורה רציונלית, אלא משום שמדינה לא יכולה להתעלם מהסיכון שבבניית כוח צבאי של אויב בסמוך לאוכלוסייה שלה. מי שתומך בפתרון מדיני צריך להסביר איך מונעים מצב שבו ישות נוספת הופכת לבסיס טרור. זאת שאלה לגיטימית, והיא לא נענית במילה שלום.
בדיוק באותה מידה, מי שמתנגד לכל פתרון מדיני צריך להסביר מה האלטרנטיבה ארוכת הטווח שלו. גם כאן אי אפשר להסתפק בסיסמאות.
לכן אני לא חושב שהטיעון הרציני הוא שבנט ואייזנקוט הם אנשים רעים או שהם לא רוצים ביטחון. ברור שהם רוצים ביטחון. השאלה היא איזה סוג מדיניות הם מוכנים לנקוט כדי להשיג אותו, ומה המחיר שהם מוכנים לקחת בדרך.
וזה גם מחזיר אותי לביבי.
אפשר לטעון שנתניהו נכשל. אפשר לטעון שהוא טעה. אפשר לטעון שהוא היה צריך לפעול אחרת לפני 7 באוקטובר או אחריו. אבל אם השאלה היא איזה מחנה פוליטי מייצג באופן הברור ביותר ממשלת ימין מלאה, אז מבחינתי התשובה היא הליכוד יחד עם השותפות הטבעיות שלו בגוש הימין.
אני גם לא מקבל את הטענה שביבי הוא שמאל רק משום שהוא ביצע בעבר מהלכים שהיו מקובלים על השמאל. אם זה הקריטריון, אז אפשר להפוך כמעט כל פוליטיקאי בישראל לשמאלני באמצעות רשימת החלטות נקודתיות. פוליטיקה היא לא מבחן שבו מהלך אחד מוחק את כל שאר תפיסת העולם.
ובאותה מידה, אני לא חושב שהטענה שבנט או אייזנקוט הם ימין צריכה להתבסס רק על זה שהם אומרים שהם בעד ביטחון. גם פוליטיקאים מהמרכז ומהשמאל אומרים שהם בעד ביטחון. ההבדל נמצא במדיניות שהם מציעים ובשותפים שאיתם הם מוכנים להרכיב ממשלה.
ולכן מבחינתי כל הדיון של בנט מול אייזנקוט מפספס משהו בסיסי. אם ההתלבטות היא מי מהם יותר מתאים אישית, אפשר לדבר על ניסיון, מנהיגות, ביטחון, כלכלה וכל דבר אחר. אבל אם השאלה היא מי מוביל לממשלת ימין מלאה, אז צריך להסתכל על מפת המפלגות ולא רק על הפרסונה.
בסופו של דבר, אפשר להעריך את בנט, אפשר להעריך את אייזנקוט, אפשר אפילו לחשוב שנתניהו טעה בדברים משמעותיים ועדיין להגיע לאותה מסקנה פוליטית: מי שרוצה ממשלת ימין מלאה צריך להסתכל על הגוש שמסוגל להקים ממשלה כזאת בפועל, ולא רק על מי שנשמע הכי ימני בראיון.
וזאת מבחינתי כל הנקודה.
לא מי הכי כריזמטי, לא מי הכי מרשים בטלוויזיה, לא מי היה רמטכ"ל, ולא מי קיבל הכי הרבה לייקים בסטיפס.
איזו ממשלה אתם רוצים שתקום בפועל, מי השותפים שלה, ומה המדיניות שאתם רוצים שהיא תיישם.
מבחינתי, אם התשובה היא ממשלת ימין מלאה, הכיוון הוא ביבי והגוש הימני.
אפשר להתווכח שעות על האופי של נתניהו, על החלטות שהוא קיבל, על טעויות שהוא עשה ועל דברים שאפשר וצריך לבקר. זה לגמרי לגיטימי. אבל ביקורת על נתניהו לא הופכת אוטומטית את בנט או אייזנקוט לחלופה ימנית יותר. אלה שני דברים שונים לחלוטין.
הטעות המרכזית בדיון הזה היא שמנסים להגדיר ימין ושמאל לפי מי נשמע יותר ביטחוני, מי היה רמטכ"ל, מי מדבר בתקיפות או מי אומר שהוא אוהב את המדינה. אלה לא הקריטריונים היחידים. צריך להסתכל על תפיסת העולם הכוללת, על המדיניות המדינית, על היחס לפלסטינים, על שאלת הריבונות, על ההתיישבות, על מבנה הקואליציה ועל השאלה עם מי אותו אדם מוכן לשבת כדי להקים ממשלה.
ופה בדיוק נמצא ההבדל מבחינתי.
בנט הוא אדם עם עבר ימני מובהק בחלק מהנושאים, ואין צורך למחוק את זה כדי לטעון שהוא לא הבחירה של הימין האידאולוגי. העובדה שהוא הקים ממשלה שהסתמכה על מפלגה ערבית הוכיחה שהוא מוכן לבצע מהלכים קואליציוניים שימין אידאולוגי יותר לא היה מוכן לבצע. אפשר להסביר למה הוא עשה את זה, אפשר לטעון שזה היה הכרח פוליטי, ואפשר אפילו להצדיק את זה, אבל אי אפשר להתעלם מזה כשמדברים על ההבדלים בין המחנות.
גם אייזנקוט הוא לא שמאל רק משום שהוא גנרל או מרכז רק משום שהוא מדבר על ביטחון. צריך לבחון את מכלול העמדות שלו ולא להפוך את הקריירה הצבאית שלו לתעודת כשרות פוליטית. ביטחון הוא לא מונופול של צד אחד במפה הפוליטית.
ומצד שני, מי שטוען שהימין הוא בהכרח אנשים שרוצים למחוק כל אפשרות למדיניות אחרת, גם הוא מפספס. אפשר להיות ימני ולהיות פרגמטי. אפשר להיות ימני ולהתנגד למהלך מסוים. אפשר להיות ימני ולחשוב שצריך להחזיר עובדים פלסטינים תחת פיקוח אם זה משרת אינטרס כלכלי וביטחוני. המחלוקת האמיתית היא איפה מציבים את גבולות הסיכון ומה עושים כאשר המציאות הביטחונית משתנה.
אחרי 7 באוקטובר, מבחינתי השאלה הביטחונית קיבלה משקל הרבה יותר גדול. לא בגלל שכל פלסטיני הוא אויב, ולא בגלל שצריך להפסיק לחשוב בצורה רציונלית, אלא משום שמדינה לא יכולה להתעלם מהסיכון שבבניית כוח צבאי של אויב בסמוך לאוכלוסייה שלה. מי שתומך בפתרון מדיני צריך להסביר איך מונעים מצב שבו ישות נוספת הופכת לבסיס טרור. זאת שאלה לגיטימית, והיא לא נענית במילה שלום.
בדיוק באותה מידה, מי שמתנגד לכל פתרון מדיני צריך להסביר מה האלטרנטיבה ארוכת הטווח שלו. גם כאן אי אפשר להסתפק בסיסמאות.
לכן אני לא חושב שהטיעון הרציני הוא שבנט ואייזנקוט הם אנשים רעים או שהם לא רוצים ביטחון. ברור שהם רוצים ביטחון. השאלה היא איזה סוג מדיניות הם מוכנים לנקוט כדי להשיג אותו, ומה המחיר שהם מוכנים לקחת בדרך.
וזה גם מחזיר אותי לביבי.
אפשר לטעון שנתניהו נכשל. אפשר לטעון שהוא טעה. אפשר לטעון שהוא היה צריך לפעול אחרת לפני 7 באוקטובר או אחריו. אבל אם השאלה היא איזה מחנה פוליטי מייצג באופן הברור ביותר ממשלת ימין מלאה, אז מבחינתי התשובה היא הליכוד יחד עם השותפות הטבעיות שלו בגוש הימין.
אני גם לא מקבל את הטענה שביבי הוא שמאל רק משום שהוא ביצע בעבר מהלכים שהיו מקובלים על השמאל. אם זה הקריטריון, אז אפשר להפוך כמעט כל פוליטיקאי בישראל לשמאלני באמצעות רשימת החלטות נקודתיות. פוליטיקה היא לא מבחן שבו מהלך אחד מוחק את כל שאר תפיסת העולם.
ובאותה מידה, אני לא חושב שהטענה שבנט או אייזנקוט הם ימין צריכה להתבסס רק על זה שהם אומרים שהם בעד ביטחון. גם פוליטיקאים מהמרכז ומהשמאל אומרים שהם בעד ביטחון. ההבדל נמצא במדיניות שהם מציעים ובשותפים שאיתם הם מוכנים להרכיב ממשלה.
ולכן מבחינתי כל הדיון של בנט מול אייזנקוט מפספס משהו בסיסי. אם ההתלבטות היא מי מהם יותר מתאים אישית, אפשר לדבר על ניסיון, מנהיגות, ביטחון, כלכלה וכל דבר אחר. אבל אם השאלה היא מי מוביל לממשלת ימין מלאה, אז צריך להסתכל על מפת המפלגות ולא רק על הפרסונה.
בסופו של דבר, אפשר להעריך את בנט, אפשר להעריך את אייזנקוט, אפשר אפילו לחשוב שנתניהו טעה בדברים משמעותיים ועדיין להגיע לאותה מסקנה פוליטית: מי שרוצה ממשלת ימין מלאה צריך להסתכל על הגוש שמסוגל להקים ממשלה כזאת בפועל, ולא רק על מי שנשמע הכי ימני בראיון.
וזאת מבחינתי כל הנקודה.
לא מי הכי כריזמטי, לא מי הכי מרשים בטלוויזיה, לא מי היה רמטכ"ל, ולא מי קיבל הכי הרבה לייקים בסטיפס.
איזו ממשלה אתם רוצים שתקום בפועל, מי השותפים שלה, ומה המדיניות שאתם רוצים שהיא תיישם.
מבחינתי, אם התשובה היא ממשלת ימין מלאה, הכיוון הוא ביבי והגוש הימני.
מבחינתי כל הדיון הזה צריך להתחיל מהשאלה מה אנחנו בכלל מחפשים כשאנחנו אומרים ממשלת ימין. כי אם ימין זה רק מישהו שמדבר בתקיפות על ביטחון, אז אפשר לקרוא כמעט לכל פוליטיקאי בישראל ימני. אבל אם ימין הוא תפיסת עולם שלמה שכוללת ביטחון, הרתעה, ריבונות, משילות, זהירות מהסדרים בלתי הפיכים והעדפה של אינטרסים ישראליים לפני לחץ חיצוני, אז כבר אפשר לדבר ברצינות על איזה סוג ממשלה אנחנו רוצים.
הטיעון שלי בעד ממשלת ימין מלאה הוא קודם כל עניין של עקביות. אם בוחרים מפלגות שמחזיקות בתפיסות עולם שונות לחלוטין בנושאים המרכזיים, אפשר להקים ממשלה, אבל ברגע שמגיעה החלטה דרמטית באמת מתחילים הוויכוחים הפנימיים. ממשלה שמורכבת ממפלגות שהפערים ביניהן קטנים יותר יכולה לקבל החלטות בצורה עקבית יותר ולהחזיק קו לאורך זמן.
וזה חשוב במיוחד בביטחון.
מדינה לא יכולה להרשות לעצמה שכל שינוי במצב הביטחוני יוביל לשינוי מוחלט בתפיסה האסטרטגית שלה. הרתעה צריכה להיות דבר מצטבר. גם האויב צריך לדעת שהמדיניות הישראלית אינה משתנה לחלוטין בהתאם ללחץ רגעי, להפגנה בינלאומית או למשבר פוליטי.
אחד הלקחים המרכזיים שאפשר לקחת מהשנים האחרונות הוא שאסור לבלבל בין שקט לבין פתרון. תקופה שבה אין מלחמה גדולה לא בהכרח אומרת שהאיום נעלם. ארגון טרור יכול להתחמש, לבנות תשתיות, לאסוף מודיעין ולהתכונן במשך שנים דווקא בתקופה שבה הציבור מרגיש שהמצב יציב.
מכאן מגיע ההבדל בין גישת ניהול הסכסוך לבין גישה שמדגישה הכרעה והרתעה. הימין יכול לטעון שלא מספיק לדחות את הבעיה לעוד כמה שנים. צריך ליצור מציאות שבה לאויב יש פחות יכולת ופחות תמריץ לנסות שוב.
זה לא אומר שכל מי שתומך במשא ומתן הוא טיפש, ולא אומר שכל פתרון מדיני הוא בהכרח אסון. זה אומר שהנטל להוכיח שהפתרון באמת בטוח צריך להיות גבוה מאוד.
אם מדברים על מדינה פלסטינית, למשל, אי אפשר להסתפק בסיסמה שזה יביא שלום. צריך לשאול מי שולט בגבול, מי מונע הברחות נשק, מי מפרז את השטח, מי אוכף את ההסכם, מה קורה אם ההנהגה מתחלפת, ומה ישראל עושה ביום שבו הצד השני מפר את התנאים.
אותו הדבר לגבי עובדים פלסטינים. אפשר להתווכח על הצורך הכלכלי בהם ועל מודלים של פיקוח, אבל אחרי אירועי השנים האחרונות לגיטימי לחלוטין לשאול האם כל אינטרס כלכלי מצדיק את הסיכון הביטחוני הכרוך בו. מדינה רצינית לא אמורה להתבייש מלשאול שאלות כאלה.
וזה מוביל לעיקרון נוסף של הימין: לא כל החלטה צריכה להתקבל לפי השאלה מה העולם יחשוב עליה.
ברור שישראל צריכה יחסים טובים עם ארצות הברית ועם מדינות ידידותיות. ברור שלגיטימציה בינלאומית חשובה. אבל בסוף, כשמדובר בסיכון קיומי, אף מדינה אחרת לא תישא בתוצאות במקומנו. לכן ממשלה ישראלית צריכה להיות מסוגלת להגיד שגם אם החלטה מסוימת אינה פופולרית בחו"ל, אם היא חיונית לביטחון הישראלי היא תתקבל.
אותו עיקרון קיים גם לגבי הרתעה. הרתעה לא נבנית רק באמצעות נאומים. היא נבנית באמצעות ההבנה אצל האויב שלתקיפה יש מחיר. אם האויב מגיע למסקנה שהתגובה הישראלית תהיה מוגבלת, זמנית וצפויה, הוא עלול להתחיל לחשב מחדש את הסיכון שהוא מוכן לקחת.
וזה בדיוק המקום שבו ממשלת ימין מלאה יכולה לטעון שהיא רוצה לשנות את המשוואה.
לא מתוך רצון למלחמה לשם מלחמה, אלא להפך. הרעיון הוא שהדרך למנוע מלחמות היא לגרום לאויב להבין מראש שהמחיר של פתיחת מלחמה או מתקפה יהיה כבד מספיק כדי שלא יהיה לו כדאי לנסות.
גם משילות היא חלק מהעניין.
ביטחון לאומי הוא לא רק עזה, לבנון או איראן. מדינה שלא מצליחה לאכוף את החוק בתוך השטח שלה, להתמודד עם פרוטקשן, הברחות, ארגוני פשיעה והשתלטות של גורמים עברייניים על אזורים מסוימים, בסוף מתקשה גם להתמודד עם איומים ביטחוניים גדולים יותר.
לכן ממשלת ימין מלאה יכולה להציג תפיסה רחבה יותר של ביטחון: לא רק הצבא, אלא גם משטרה, גבולות, אכיפה, מערכת משפט מתפקדת, שליטה בשטח ויכולת של המדינה לבצע את ההחלטות שלה.
וגם בנושא של שוויון בנטל, זו לא שאלה של שנאה למגזר כזה או אחר. זו שאלה בסיסית של מדינה. אם חלק מהאוכלוסייה משרתים, עובדים, משלמים מסים ונמצאים במשך חודשים במילואים, טבעי לחלוטין שהם ישאלו למה האחריות אינה מתחלקת בצורה רחבה יותר.
אפשר להתווכח על הדרך להגיע לשוויון בנטל, אבל עצם הדרישה היא לא קיצונית. להפך, היא יכולה להיות אחד מעקרונות היסוד של מדינה מתפקדת.
ולכן אני גם לא חושב שהוויכוח צריך להפוך לתחרות מי יותר ימני בסיסמאות.
בנט יכול לדבר על ביטחון.
אייזנקוט יכול לדבר על ביטחון.
ביבי יכול לדבר על ביטחון.
גנרל יכול לדבר על ביטחון.
ראש ממשלה יכול לדבר על ביטחון.
זה לא מספיק.
צריך לבדוק מה כל אחד מהם חושב שצריך לעשות כאשר הביטחון מתנגש עם לחץ בינלאומי, עם אינטרס כלכלי, עם צורך מדיני או עם מחיר פוליטי.
שם נמצאת האידאולוגיה האמיתית.
וזאת גם הסיבה שאפשר להעריך אדם מסוים ועדיין לא לחשוב שהוא הבחירה הנכונה לממשלה שרוצים. אפשר לחשוב שבנט מוכשר. אפשר לחשוב שאייזנקוט מקצועי. אפשר להעריך את הניסיון הצבאי של אייזנקוט או את הניסיון הפוליטי של בנט. כל זה עדיין לא עונה על השאלה איזו קואליציה ואיזו מדיניות רוצים.
בסופו של דבר, ממשלה היא לא אדם אחד.
ממשלה היא קואליציה.
קואליציה היא הסכמים.
הסכמים הם קווי יסוד.
וקווי היסוד הם מה שקובע מה הממשלה באמת יכולה לעשות.
לכן אם המטרה היא ממשלת ימין מלאה, הטיעון הוא לא שביבי מושלם. הוא לא.
הטיעון הוא שלא צריך לבחור בין אדם מושלם לאדם מושלם, כי אין דבר כזה בפוליטיקה.
צריך לבחור איזו תפיסת עולם תהיה בעלת המשקל הגדול ביותר סביב שולחן הממשלה.
מבחינתי זו תפיסה שמעמידה את הביטחון לפני ניסויים מדיניים מסוכנים, את ההרתעה לפני האשליה שהכול ייפתר באמצעות הסכמים, את הריבונות לפני לחץ חיצוני, את המשילות לפני סיסמאות, ואת היכולת של ישראל להגן על עצמה בעצמה לפני ההנחה שמישהו אחר יעשה את העבודה.
אפשר לחלוק על כל סעיף וסעיף פה. לגיטימי.
אבל אם מתווכחים על ימין ושמאל, לפחות צריך להתווכח על מדיניות אמיתית ולא על מי אמר למי שהוא שמאלני.
וזו מבחינתי הסיבה לטיעון בעד ממשלת ימין מלאה: לא כי כל אדם בגוש הימין צודק תמיד, ולא כי כל אדם במרכז או בשמאל טועה תמיד, אלא משום שבסוגיות האסטרטגיות ביותר אני מעדיף ממשלה שהשותפים שלה מתחילים מאותה תפיסת עולם בסיסית ויכולים לקבל החלטות קשות בלי שכל החלטה תהפוך למשבר קואליציוני.
הטיעון שלי בעד ממשלת ימין מלאה הוא קודם כל עניין של עקביות. אם בוחרים מפלגות שמחזיקות בתפיסות עולם שונות לחלוטין בנושאים המרכזיים, אפשר להקים ממשלה, אבל ברגע שמגיעה החלטה דרמטית באמת מתחילים הוויכוחים הפנימיים. ממשלה שמורכבת ממפלגות שהפערים ביניהן קטנים יותר יכולה לקבל החלטות בצורה עקבית יותר ולהחזיק קו לאורך זמן.
וזה חשוב במיוחד בביטחון.
מדינה לא יכולה להרשות לעצמה שכל שינוי במצב הביטחוני יוביל לשינוי מוחלט בתפיסה האסטרטגית שלה. הרתעה צריכה להיות דבר מצטבר. גם האויב צריך לדעת שהמדיניות הישראלית אינה משתנה לחלוטין בהתאם ללחץ רגעי, להפגנה בינלאומית או למשבר פוליטי.
אחד הלקחים המרכזיים שאפשר לקחת מהשנים האחרונות הוא שאסור לבלבל בין שקט לבין פתרון. תקופה שבה אין מלחמה גדולה לא בהכרח אומרת שהאיום נעלם. ארגון טרור יכול להתחמש, לבנות תשתיות, לאסוף מודיעין ולהתכונן במשך שנים דווקא בתקופה שבה הציבור מרגיש שהמצב יציב.
מכאן מגיע ההבדל בין גישת ניהול הסכסוך לבין גישה שמדגישה הכרעה והרתעה. הימין יכול לטעון שלא מספיק לדחות את הבעיה לעוד כמה שנים. צריך ליצור מציאות שבה לאויב יש פחות יכולת ופחות תמריץ לנסות שוב.
זה לא אומר שכל מי שתומך במשא ומתן הוא טיפש, ולא אומר שכל פתרון מדיני הוא בהכרח אסון. זה אומר שהנטל להוכיח שהפתרון באמת בטוח צריך להיות גבוה מאוד.
אם מדברים על מדינה פלסטינית, למשל, אי אפשר להסתפק בסיסמה שזה יביא שלום. צריך לשאול מי שולט בגבול, מי מונע הברחות נשק, מי מפרז את השטח, מי אוכף את ההסכם, מה קורה אם ההנהגה מתחלפת, ומה ישראל עושה ביום שבו הצד השני מפר את התנאים.
אותו הדבר לגבי עובדים פלסטינים. אפשר להתווכח על הצורך הכלכלי בהם ועל מודלים של פיקוח, אבל אחרי אירועי השנים האחרונות לגיטימי לחלוטין לשאול האם כל אינטרס כלכלי מצדיק את הסיכון הביטחוני הכרוך בו. מדינה רצינית לא אמורה להתבייש מלשאול שאלות כאלה.
וזה מוביל לעיקרון נוסף של הימין: לא כל החלטה צריכה להתקבל לפי השאלה מה העולם יחשוב עליה.
ברור שישראל צריכה יחסים טובים עם ארצות הברית ועם מדינות ידידותיות. ברור שלגיטימציה בינלאומית חשובה. אבל בסוף, כשמדובר בסיכון קיומי, אף מדינה אחרת לא תישא בתוצאות במקומנו. לכן ממשלה ישראלית צריכה להיות מסוגלת להגיד שגם אם החלטה מסוימת אינה פופולרית בחו"ל, אם היא חיונית לביטחון הישראלי היא תתקבל.
אותו עיקרון קיים גם לגבי הרתעה. הרתעה לא נבנית רק באמצעות נאומים. היא נבנית באמצעות ההבנה אצל האויב שלתקיפה יש מחיר. אם האויב מגיע למסקנה שהתגובה הישראלית תהיה מוגבלת, זמנית וצפויה, הוא עלול להתחיל לחשב מחדש את הסיכון שהוא מוכן לקחת.
וזה בדיוק המקום שבו ממשלת ימין מלאה יכולה לטעון שהיא רוצה לשנות את המשוואה.
לא מתוך רצון למלחמה לשם מלחמה, אלא להפך. הרעיון הוא שהדרך למנוע מלחמות היא לגרום לאויב להבין מראש שהמחיר של פתיחת מלחמה או מתקפה יהיה כבד מספיק כדי שלא יהיה לו כדאי לנסות.
גם משילות היא חלק מהעניין.
ביטחון לאומי הוא לא רק עזה, לבנון או איראן. מדינה שלא מצליחה לאכוף את החוק בתוך השטח שלה, להתמודד עם פרוטקשן, הברחות, ארגוני פשיעה והשתלטות של גורמים עברייניים על אזורים מסוימים, בסוף מתקשה גם להתמודד עם איומים ביטחוניים גדולים יותר.
לכן ממשלת ימין מלאה יכולה להציג תפיסה רחבה יותר של ביטחון: לא רק הצבא, אלא גם משטרה, גבולות, אכיפה, מערכת משפט מתפקדת, שליטה בשטח ויכולת של המדינה לבצע את ההחלטות שלה.
וגם בנושא של שוויון בנטל, זו לא שאלה של שנאה למגזר כזה או אחר. זו שאלה בסיסית של מדינה. אם חלק מהאוכלוסייה משרתים, עובדים, משלמים מסים ונמצאים במשך חודשים במילואים, טבעי לחלוטין שהם ישאלו למה האחריות אינה מתחלקת בצורה רחבה יותר.
אפשר להתווכח על הדרך להגיע לשוויון בנטל, אבל עצם הדרישה היא לא קיצונית. להפך, היא יכולה להיות אחד מעקרונות היסוד של מדינה מתפקדת.
ולכן אני גם לא חושב שהוויכוח צריך להפוך לתחרות מי יותר ימני בסיסמאות.
בנט יכול לדבר על ביטחון.
אייזנקוט יכול לדבר על ביטחון.
ביבי יכול לדבר על ביטחון.
גנרל יכול לדבר על ביטחון.
ראש ממשלה יכול לדבר על ביטחון.
זה לא מספיק.
צריך לבדוק מה כל אחד מהם חושב שצריך לעשות כאשר הביטחון מתנגש עם לחץ בינלאומי, עם אינטרס כלכלי, עם צורך מדיני או עם מחיר פוליטי.
שם נמצאת האידאולוגיה האמיתית.
וזאת גם הסיבה שאפשר להעריך אדם מסוים ועדיין לא לחשוב שהוא הבחירה הנכונה לממשלה שרוצים. אפשר לחשוב שבנט מוכשר. אפשר לחשוב שאייזנקוט מקצועי. אפשר להעריך את הניסיון הצבאי של אייזנקוט או את הניסיון הפוליטי של בנט. כל זה עדיין לא עונה על השאלה איזו קואליציה ואיזו מדיניות רוצים.
בסופו של דבר, ממשלה היא לא אדם אחד.
ממשלה היא קואליציה.
קואליציה היא הסכמים.
הסכמים הם קווי יסוד.
וקווי היסוד הם מה שקובע מה הממשלה באמת יכולה לעשות.
לכן אם המטרה היא ממשלת ימין מלאה, הטיעון הוא לא שביבי מושלם. הוא לא.
הטיעון הוא שלא צריך לבחור בין אדם מושלם לאדם מושלם, כי אין דבר כזה בפוליטיקה.
צריך לבחור איזו תפיסת עולם תהיה בעלת המשקל הגדול ביותר סביב שולחן הממשלה.
מבחינתי זו תפיסה שמעמידה את הביטחון לפני ניסויים מדיניים מסוכנים, את ההרתעה לפני האשליה שהכול ייפתר באמצעות הסכמים, את הריבונות לפני לחץ חיצוני, את המשילות לפני סיסמאות, ואת היכולת של ישראל להגן על עצמה בעצמה לפני ההנחה שמישהו אחר יעשה את העבודה.
אפשר לחלוק על כל סעיף וסעיף פה. לגיטימי.
אבל אם מתווכחים על ימין ושמאל, לפחות צריך להתווכח על מדיניות אמיתית ולא על מי אמר למי שהוא שמאלני.
וזו מבחינתי הסיבה לטיעון בעד ממשלת ימין מלאה: לא כי כל אדם בגוש הימין צודק תמיד, ולא כי כל אדם במרכז או בשמאל טועה תמיד, אלא משום שבסוגיות האסטרטגיות ביותר אני מעדיף ממשלה שהשותפים שלה מתחילים מאותה תפיסת עולם בסיסית ויכולים לקבל החלטות קשות בלי שכל החלטה תהפוך למשבר קואליציוני.
אחי כתבת מגילת אסתר כדי להגיד שאתה מצביע ביבי. זה לא כזה עמוק
אנונימי
^^אלוהים ישמור
הוא לא כתב את כל זה נראה לכם, הוא לקח אתזה מai
בנט לדעתי
מה זה^^^
שואל השאלה:
אתה מספים את השאלה חלאס אף אחד לא יקרא את כל זה
אתה מספים את השאלה חלאס אף אחד לא יקרא את כל זה
אנונימית
חח זה כמו שמתקשרים אליך בטלפון לפני הבחירות משיחות ספאם חופרות וגורמים לך רק לא להצביע למי שמתקשר
אנונימי
שואל השאלה:
תדווחו על זה
תדווחו על זה
אנונימית
מה יש לדווח?
ישר גדי איזנקוט
ביטחון: מתנגד לפתרון שתי המדינות בעת הנוכחית, מדגיש שהטרור הפלסטיני עמוק ושורשי, וטוען שלישראל חסר מצפן אסטרטגי. מול איראן, מתמקד בהוצאת האורניום המועשר, בהשמדת תוכנית הטילים ובמניעת טרור, ולא בהחלפת המשטר.
גיוס: חוק שירות ממלכתי לכול לשילוב הציבור החרדי והערבי במסגרות השירות.
מיסוי: הפחתת מס הכנסה באמצעות הטלת מסים על מוצרים בעלי השפעות שליליות.
דיור: קידום התחדשות עירונית באמצעות מיגון, הגדלת היצע הדירות והטלת מס על קרקעות שאינן מקודמות לבנייה.
חינוך: תוכנית חומש חינוכית ותקציבית, לימודי ליבה מחייבים לכל תלמיד וצמצום משמעותי של התקצוב למוסדות שלא יעמדו בתקן הממלכתי.
בריאות ורווחה: בחינת ביטוח סיעודי חובה לכלל האוכלוסייה, ליווי וטיפול למשוחררי צה"ל שזקוקים לכך והקמת מרכז חירום רפואי קדמי בקריית שמונה.
משפט וכלכלה: חקיקה שתבטיח את עצמאות מערכת המשפט, במטרה לשקם את אמון ענף ההייטק.
דת ומדינה: קידום זוגיות אזרחית, תהליכי גיור מכבדים וקבורת נפגעי פעולות איבה; קידום יהדות מכילה, הרחבת עצמאות הרשויות המקומיות ודרישת מסלול הצטרפות למערכת הממלכתית ממוסדות חינוך שאינם ממלכתיים, בדגש על המגזר החרדי.
ביחד נפתלי בנט
ביטחון: אם חיזבאללה יתקוף, ישראל תפגע באיראן. ישראל לא תיסוג מהקו הצהוב בעזה עד לפירוק חמאס מנשקו ותשמור על חופש פעולה ביטחוני. בנט רוצה להרחיק את קטאר וטורקיה מניהול עזה ולהעדיף את מצרים, ולפעול מול ארה"ב לפי האינטרסים הביטחוניים של ישראל גם במקרה של חילוקי דעות. מול איראן, הוא שואף למנוע נשק גרעיני ולהאיץ את קריסת המשטר באמצעים מדיניים, כלכליים, טכנולוגיים וצבאיים.
גיוס ומילואים: מי שאינו משרת לא יקבל תמיכות ממשלתיות. למשרתים יינתנו הטבות, ובהן עד מיליון שקל לרכישת דירה למשרתי מילואים פעילים, מעונות יום בחינם לגילאי 03 והנחה של 50% בחשמל, במים, בארנונה ובאגרות ממשלתיות. היעד הוא להפחית את שירות המילואים מ־35 ימים בשנה רגילה ל־11.
יוקר המחיה: יעד להורדת מחיר סל הקניות הישראלי לממוצע במדינות ה־oecd בתוך שלוש שנים. המצע מציין שישראל יקרה בכ־33% מהממוצע ושמשפחה ישראלית ממוצעת מוציאה כ־3,200 שקל בחודש על מזון.
חינוך: 60% מתוכנית הלימודים יהיו ליבה משותפת לכל התלמידים, 20% ייקבעו בידי זרמי החינוך ו־20% בידי הרשויות המקומיות. שכר התחלתי של 12,000 שקל למורה, לימודי ליבה מלאים לתלמידים חרדים מכיתה א' עד י"ב בתוך שמונה שנים ומערך ציבורי מפוקח ומסובסד לגיל הרך בתוך שמונה שנים.
בריאות ורווחה: הקמת עשרות מרכזי רפואה קהילתיים בתוך חמש שנים, התאמת מספר הרופאים לממוצע במדינות המפותחות, הכפלת ההשקעה ברפואה מונעת והקמת בתי חולים ושלוחות רפואיות בצפון ובדרום.
בריאות הנפש: הרחבת תקני הפסיכולוגים והיועצות בכל שלבי החינוך, הקמת גוף לאומי שיקבע מדיניות אחידה, עיגון התוכנית בחוק עם תקציב שנתי ותוכנית חומש מתוקצבת, ופנייה יזומה לחיילים ולמשרתי מילואים בנקודות זמן קבועות.
משפט: חקיקת חוק יסוד: החקיקה לצד מגילת העצמאות, במטרה לקבוע כללי משחק ברורים ומוסכמים.
דת ומדינה: מתן אפשרות לערים לבחור אם להפעיל תחבורה ציבורית בשבת.
חשוב להדגיש לממשלת בנט היו כישלונות בולטים אבל כמה הישגים מעשיים
ביטחון: מתנגד לפתרון שתי המדינות בעת הנוכחית, מדגיש שהטרור הפלסטיני עמוק ושורשי, וטוען שלישראל חסר מצפן אסטרטגי. מול איראן, מתמקד בהוצאת האורניום המועשר, בהשמדת תוכנית הטילים ובמניעת טרור, ולא בהחלפת המשטר.
גיוס: חוק שירות ממלכתי לכול לשילוב הציבור החרדי והערבי במסגרות השירות.
מיסוי: הפחתת מס הכנסה באמצעות הטלת מסים על מוצרים בעלי השפעות שליליות.
דיור: קידום התחדשות עירונית באמצעות מיגון, הגדלת היצע הדירות והטלת מס על קרקעות שאינן מקודמות לבנייה.
חינוך: תוכנית חומש חינוכית ותקציבית, לימודי ליבה מחייבים לכל תלמיד וצמצום משמעותי של התקצוב למוסדות שלא יעמדו בתקן הממלכתי.
בריאות ורווחה: בחינת ביטוח סיעודי חובה לכלל האוכלוסייה, ליווי וטיפול למשוחררי צה"ל שזקוקים לכך והקמת מרכז חירום רפואי קדמי בקריית שמונה.
משפט וכלכלה: חקיקה שתבטיח את עצמאות מערכת המשפט, במטרה לשקם את אמון ענף ההייטק.
דת ומדינה: קידום זוגיות אזרחית, תהליכי גיור מכבדים וקבורת נפגעי פעולות איבה; קידום יהדות מכילה, הרחבת עצמאות הרשויות המקומיות ודרישת מסלול הצטרפות למערכת הממלכתית ממוסדות חינוך שאינם ממלכתיים, בדגש על המגזר החרדי.
ביחד נפתלי בנט
ביטחון: אם חיזבאללה יתקוף, ישראל תפגע באיראן. ישראל לא תיסוג מהקו הצהוב בעזה עד לפירוק חמאס מנשקו ותשמור על חופש פעולה ביטחוני. בנט רוצה להרחיק את קטאר וטורקיה מניהול עזה ולהעדיף את מצרים, ולפעול מול ארה"ב לפי האינטרסים הביטחוניים של ישראל גם במקרה של חילוקי דעות. מול איראן, הוא שואף למנוע נשק גרעיני ולהאיץ את קריסת המשטר באמצעים מדיניים, כלכליים, טכנולוגיים וצבאיים.
גיוס ומילואים: מי שאינו משרת לא יקבל תמיכות ממשלתיות. למשרתים יינתנו הטבות, ובהן עד מיליון שקל לרכישת דירה למשרתי מילואים פעילים, מעונות יום בחינם לגילאי 03 והנחה של 50% בחשמל, במים, בארנונה ובאגרות ממשלתיות. היעד הוא להפחית את שירות המילואים מ־35 ימים בשנה רגילה ל־11.
יוקר המחיה: יעד להורדת מחיר סל הקניות הישראלי לממוצע במדינות ה־oecd בתוך שלוש שנים. המצע מציין שישראל יקרה בכ־33% מהממוצע ושמשפחה ישראלית ממוצעת מוציאה כ־3,200 שקל בחודש על מזון.
חינוך: 60% מתוכנית הלימודים יהיו ליבה משותפת לכל התלמידים, 20% ייקבעו בידי זרמי החינוך ו־20% בידי הרשויות המקומיות. שכר התחלתי של 12,000 שקל למורה, לימודי ליבה מלאים לתלמידים חרדים מכיתה א' עד י"ב בתוך שמונה שנים ומערך ציבורי מפוקח ומסובסד לגיל הרך בתוך שמונה שנים.
בריאות ורווחה: הקמת עשרות מרכזי רפואה קהילתיים בתוך חמש שנים, התאמת מספר הרופאים לממוצע במדינות המפותחות, הכפלת ההשקעה ברפואה מונעת והקמת בתי חולים ושלוחות רפואיות בצפון ובדרום.
בריאות הנפש: הרחבת תקני הפסיכולוגים והיועצות בכל שלבי החינוך, הקמת גוף לאומי שיקבע מדיניות אחידה, עיגון התוכנית בחוק עם תקציב שנתי ותוכנית חומש מתוקצבת, ופנייה יזומה לחיילים ולמשרתי מילואים בנקודות זמן קבועות.
משפט: חקיקת חוק יסוד: החקיקה לצד מגילת העצמאות, במטרה לקבוע כללי משחק ברורים ומוסכמים.
דת ומדינה: מתן אפשרות לערים לבחור אם להפעיל תחבורה ציבורית בשבת.
חשוב להדגיש לממשלת בנט היו כישלונות בולטים אבל כמה הישגים מעשיים
אנונימית
למה את בבינה מלאכותית? אה? תדווחו
לא שניהם!!!!
אנונימי
בנט נראה לי. אבל שניהם היא התלבטות
עדיף בנט לדעתי
ליברמן
אנונימית
הבעיה עם אייזנקוט שהוא בובה על חוטים.. הנה דוגמית..
אנונימי
ליברמן הולך עם האחים המוסלמים כרגיל
אנונימי
הכי חשוב לא ביבי
אנונימית
בנט
ביבי