2 תשובות
כמו: מכתבי אהבה, איגרת מחו"ל לבני משפחה ולחברים, דוא"ל לחברים?
בבקשה מכתב אחד שכתבתי לחבר טוב שהיה רב שלי והוא איבד את אשתו במחלה ממארת...
לכבוד האברך היקר כאוצר, מופלא בכל מידה נכונה, ובקיא בחכמה, מזכה הרבים, עיניו כיונים, ענוותו תומתו, צדקתו מעידתו, שכינה שרויה כנגדו
כבוד שם תפארתו ר'.. שליט"א
ר. מ. נ
בצער רב ובכאב לב של ממש הגיעה אלי הבשורה הרעה בשבת האחרונה, "כי תבוא", על אובדן אשתו המסורה ז"ל.
מה אומר לך? אין מילים בפי! כי מה שנגיד לא ישקף נכונה את גודל האבידה הקשה לא רק לו שיבדל לחיים טובים, אלא גם למשפחה שממאנת מלהינחם.
רק עצם המחשבה שהיא נמצאת בהיכל של נשים צדקניות כ"אור נוגה" – מנחמת מעט את הלב ביודעין ושבלא יודעין.
תיכף, בשבת שאחר חג ראש השנה הקרב ובא, בעוד שבועיים ימים, נקרא בפרשת האזינו את הפסוק: "הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל-דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא".
כלומר, משה רבנו כשאמר פסוק זה רמז– רמז מיוחד לכל אבלי ישראל כשאר הפקיד בידיהם את התשובה האמיתית לניחום יקיריהם. כי אין ביד האדם להבין את המניעים לכל צרה אלא הבורא לבדו.
על כן אומרים אנו ואומר אני גם לכבודו: "המקום ינחם אתכם", כי מלבד ה' אין בשכל האדם ובליבו לנחם את הטרגדיה, רק הוא לבדו המקום ברוך הוא ועל כגון דא נאמר בנביא ישעיה: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי – מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם".
מול מילים אלו שיסודם בהררי קודש, לא נותר אלא לשתוק.
להבדיל, אמר על כך אחד מגדולי סופרי העמים:
"שתיקה, מלווה את ביטויי השמחה והאומללות המשמעותיים ביותר: אלו האוהבים מבינים האחד את השני בצורה הטובה ביותר כאשר הם שרויים בדממה; בעוד לצד קבר, הנאום הלוהט והמלהיב ביותר נוגע רק במשקיפים מן הצד, אך נראה קר וחסר חשיבות לאלמנה ולילדי הנפטר".
נקודה זאת של אפסיות האדם לנחם את האבל באה ליידי ביטוי מוחשי במחקר שנעשה בנושא: "אינטליגנציה רגשית" אצל ילדים.
הילד שחשבו החוקרים שהיה הכי רגיש היה בגיל 4 שנים וכשהוא ראה את השכן הזקן שלו יושב על הספסל ובוכה לאחר פטירת אשתו. אז, הילד טיפס והתיישב ליד הזקן.
והנה, אימא שלו שאלה אותו אחר כך: "על מה דיברת איתו?".
ענה לה הילד:
"לא דברתי! רק עזרתי לו לבכות!".
גם אני אסיים ואומר:
"לא דיברתי ולא נחמתי רק המקום ינחם אותך ר' ציון העניו ואם עזרתי לך ולו במעט להזדהות עם עוצם הכאב מצד אחד, ומאידך, עוצם המקום ברוך הוא לנחם את אבליו, היה זה מעט טוב".
בשעת הכתיבה חולפים בראשי הדברים הבאים: מי יודע? כיוון שהאירוע הכואב הזה קרה בשבועות שאנו קוראים את פרשת: "כי תצא", לרמז על הנשמה הגדולה שיצאה מן העולם, ואנו שואלים למה?
על כך אומר ה': "כי תבוא", ושתי תשובות מעודדות בדבר:
א. ראשית כלפי הקרובים התמהים ושואלים: "מפני מה: 'כי תצא', על מה ולמה?", תשובתם בצידם: ''כי תבוא'', רק כאשר אתה 'תבוא' למעלה לעליונים תוכל להבין את סוד הדברים, כי העולם הזה מגביל את כוח הנשמה לחזות את פשרו של דבר.
ב. ועוד כלפי הנשמה שעזבה אותנו דע לך, המטרה של ה"כי תצא", היציאה של הנשמה מן הגוף היא: "כי תבוא", 'לבוא' להיכלות העליונים הנוגה והספיר להתמוגג מנחת בראותה את זיו השכינה. כי שם צור מחצבתה.
הכותב בדמע
אוהב דבק מאח
יונתן דן
תלמידך משכבר הימים
לכבוד האברך היקר כאוצר, מופלא בכל מידה נכונה, ובקיא בחכמה, מזכה הרבים, עיניו כיונים, ענוותו תומתו, צדקתו מעידתו, שכינה שרויה כנגדו
כבוד שם תפארתו ר'.. שליט"א
ר. מ. נ
בצער רב ובכאב לב של ממש הגיעה אלי הבשורה הרעה בשבת האחרונה, "כי תבוא", על אובדן אשתו המסורה ז"ל.
מה אומר לך? אין מילים בפי! כי מה שנגיד לא ישקף נכונה את גודל האבידה הקשה לא רק לו שיבדל לחיים טובים, אלא גם למשפחה שממאנת מלהינחם.
רק עצם המחשבה שהיא נמצאת בהיכל של נשים צדקניות כ"אור נוגה" – מנחמת מעט את הלב ביודעין ושבלא יודעין.
תיכף, בשבת שאחר חג ראש השנה הקרב ובא, בעוד שבועיים ימים, נקרא בפרשת האזינו את הפסוק: "הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל-דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא".
כלומר, משה רבנו כשאמר פסוק זה רמז– רמז מיוחד לכל אבלי ישראל כשאר הפקיד בידיהם את התשובה האמיתית לניחום יקיריהם. כי אין ביד האדם להבין את המניעים לכל צרה אלא הבורא לבדו.
על כן אומרים אנו ואומר אני גם לכבודו: "המקום ינחם אתכם", כי מלבד ה' אין בשכל האדם ובליבו לנחם את הטרגדיה, רק הוא לבדו המקום ברוך הוא ועל כגון דא נאמר בנביא ישעיה: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי – מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם".
מול מילים אלו שיסודם בהררי קודש, לא נותר אלא לשתוק.
להבדיל, אמר על כך אחד מגדולי סופרי העמים:
"שתיקה, מלווה את ביטויי השמחה והאומללות המשמעותיים ביותר: אלו האוהבים מבינים האחד את השני בצורה הטובה ביותר כאשר הם שרויים בדממה; בעוד לצד קבר, הנאום הלוהט והמלהיב ביותר נוגע רק במשקיפים מן הצד, אך נראה קר וחסר חשיבות לאלמנה ולילדי הנפטר".
נקודה זאת של אפסיות האדם לנחם את האבל באה ליידי ביטוי מוחשי במחקר שנעשה בנושא: "אינטליגנציה רגשית" אצל ילדים.
הילד שחשבו החוקרים שהיה הכי רגיש היה בגיל 4 שנים וכשהוא ראה את השכן הזקן שלו יושב על הספסל ובוכה לאחר פטירת אשתו. אז, הילד טיפס והתיישב ליד הזקן.
והנה, אימא שלו שאלה אותו אחר כך: "על מה דיברת איתו?".
ענה לה הילד:
"לא דברתי! רק עזרתי לו לבכות!".
גם אני אסיים ואומר:
"לא דיברתי ולא נחמתי רק המקום ינחם אותך ר' ציון העניו ואם עזרתי לך ולו במעט להזדהות עם עוצם הכאב מצד אחד, ומאידך, עוצם המקום ברוך הוא לנחם את אבליו, היה זה מעט טוב".
בשעת הכתיבה חולפים בראשי הדברים הבאים: מי יודע? כיוון שהאירוע הכואב הזה קרה בשבועות שאנו קוראים את פרשת: "כי תצא", לרמז על הנשמה הגדולה שיצאה מן העולם, ואנו שואלים למה?
על כך אומר ה': "כי תבוא", ושתי תשובות מעודדות בדבר:
א. ראשית כלפי הקרובים התמהים ושואלים: "מפני מה: 'כי תצא', על מה ולמה?", תשובתם בצידם: ''כי תבוא'', רק כאשר אתה 'תבוא' למעלה לעליונים תוכל להבין את סוד הדברים, כי העולם הזה מגביל את כוח הנשמה לחזות את פשרו של דבר.
ב. ועוד כלפי הנשמה שעזבה אותנו דע לך, המטרה של ה"כי תצא", היציאה של הנשמה מן הגוף היא: "כי תבוא", 'לבוא' להיכלות העליונים הנוגה והספיר להתמוגג מנחת בראותה את זיו השכינה. כי שם צור מחצבתה.
הכותב בדמע
אוהב דבק מאח
יונתן דן
תלמידך משכבר הימים
באותו הנושא: