סבתא באה לשמור בסוף שבוע, אני לא יודעת למה, אבל אני מובכת לדבר איתה. (כנסו, אמרו את דעתכם)

היא באמת סבתא סימפטית *מאוד* (פעם אחת ישנתי, בבגרותי, לא כשהייתי קטנה - אצל הסבתא השנייה, היה סיוט, היא פשוט מתעלקת עליך). אני גם מאוד אוהבת אותה. פשוט ההורים טסו לחו"ל לסופשבוע, אז היא באה מרביעי בערב עד ראשון בבוקר. אכן יש לי בעיה קשה של מבוכה מאנשים, אבל הם בדרך כלל חיצוניים - לא משפחה. אני גם בן אדם שקשה לו להסתגל לשינויים (אני יודעת שזה רע, אני רק אומרת לכם את העובדות).

בקיצור, כשאני יושבת איתה לאכול צהריים, או שהיא מסיעה אותי, או שסבא בא ואנחנו יושבים ביחד ומדברים - אני מרגישה רגש של מבוכה. אני אמנם מדברת וחברותית על הנייר, אבל לדעתי הם שמים לב שמשהו במבט בעיניים לא מוצא את עצמו, שהדיבור שלי אולי נשמע מאולץ. וזה מחרפן אותי, כי אלה בני משפחה שבדרך כלל אני לא מרגישה נבוכה מהם, ולא אמורה להרגיש ככה.
אני מפחדת שהיא שמה לב, ואז היא בטח תחשוב שאני דפוקה או תאהב אותי פחות.

יש לי בעיות חברתיות בכללי. באמת הרבה מהאנשים החדשים שאני פוגשת - יש לי פרפרים בבטן איתם כאילו זה הקראש. והשנה אני מנסה ליצור כמה חברויות ומצליחה קצת, אבל עדיין הבעיות קיימות.
אבל לא רציתי להגיע למצב שאני מובכת מול בני משפחה ולא רוצה שהם ישימו לב...

איך להתמודד?