אני צריכה טיפה חברה כרגע..

אני מרגישה מן מוגלה כזאת בלב שמאיימת לגרום לי לבכות.. אני אפילו לא יודעת למה, זה פשוט קורה כמעט כל יום..
זה יכול לבוא פתאום בבוקר ואני לא אראה את עצמי ממשיכה את היום.. זה מקשה עלי כל כך שזה גורם לי לפעמים להבריז מהבית ספר מרוב שאין לא מוטיבציה להתקדם, ואני לא מישהי שתבריז, זה פשוט קורה בזמן האחרון..
הבעיה היא שאין לי עם מי לדבר.. אל תגידו לי משפחה, הם לא אנשים שאהיה מוכנה לדבר איתם על זה..
אין לי חברים.. חוץ מכמה שהם שם רק בשביל הכיף וחוץ מחבר שלי שהוא גם החבר הכי טוב שלי כי הוא תמיד מקשיב ומבין ותומך.. אבל לפעמים הוא פשוט לא יכול לדבר, או שהוא לא מחובר או שלא יודעת מה..
אני מנסה לצאת מזה, אני מנסה להלחם בדיכאון שיש לי כבר כמה שנים.. בזמן האחרון אני מנסה כל פעם שרע לי לחשוב על משהו משמח או להתעסק בתחביב, אבל זה פשוט לא מצליח.. ההרגשה הזאת פשוט חרוטה לי עמוק בלב..
אני לא יודעת ממה זה נובע.. אני מניחה בגלל הלחץ שאני עוברת ביום יום.. הלחץ הזה שאני כל הזמן צריכה לנסות לגרום להורים שלי להיות גאים בי, הלחץ הזה שאני נלחמת בחרדה החברתית שלי ומבלה כל שיעור חופשי לבד כשאני יושבת בצד, הלחץ הזה של הלימודים, הלחץ הזה של הלספק את המשפחה שלי ולא לשכוח לדאוג להם, הלחץ הזה בדאגה כלפי עצמי.. כשאני צריכה לדאוג להוציא את עצמי מהדיכאון לפני שאפגע במישהו או אשפיע עליו לרעה או שאגרום לו להמאס ממני..
כל כך קשה לי להלחם בזה ואני פשוט רוצה לצאת מזה ולשמוח, אני כל כך רוצה כרגע לדבר עם מישהו.. אבל אין לי עם מי.. מה לעשות?