לא חשבתי שאכתוב כאן כי אנשים לא באמת מבינים את האופי שמתסתתר מאחורי המסך ומסיקים מסקנות.

אז ככה, אני בת 16, היה לי חבר בגילי במשך 8 חודשים עד שנפרדנו לפני יומיים. הייתה לנו אהבה שאין לתאר, תמכנו אחד בשני והראנו את האהבה בכל המובנים. אנחנו מאוד שונים, וזה מה שאהבנו אחד בשני. במיוחד שלא היה בינינו שום אגו.
בחודש האחרון משהו לא היה אותו דבר, הוא לא היה ילד של קשר לפני והוא הרגיש שהוא מתחיל לחוות את המובן מאליו ושהקשר ממצה את עצמו. הוא היה לא החלטי. אבל עם זאת עד עכשיו לא הפסיק לאהוב. ביום חמישי נפגשנו, ו"החלטנו" שפשוט הוא לא ילד של קשר ואין מה למשוך את זה יותר מדי. זה לא נגמר מחוסר אהבה. הוא הרגיש שהוא כל היום חושב עלי ואין לו אפשרות להתחיל התחלה חדשה בפנימיה שהוא הצטרף אליה לפני שבועיים. בכינו שעות ביחד, היה קשה מאוד. מבחינתו הוא אמר שהוא תמיד פה בשבילי ושרק משעמם לי לבוא אליו. דיברנו למחרת, אמרנו בהצלחה אחד לשני ותודה על תקופה מדהימה. והתחלנו להתערער ולחשוב שאולי זה לא הדבר הנכון והוא אמר שהוא חושב שכדי שנדבר על זה בחמישי הקרוב שהוא חוזר מהטיול בפנימיה. יום למחרת שאלתי אותו מה איתו, מתוך הרגל, הוא ענה שבסדר וגם אני. הוא אמר לי שהוא חושב שלא צריך שניפגש בחמישי ושהכי נכון ששנינו נמשיך הלאה עם כמה שזה קשה לנו. אמרתי לו שאין לי מה להחליט בשבילו ואם ככה בהצלחה, שיבוא לקחת את הדברים שלו, והוא אמר לי למסור אותם לחבר טוב שלו שידיד שלי
בקיצור אחרי ההקדמה הארוכה, אני מתלבטת מה לעשות. לנסות לדבר איתו וכן לראות אותו, בכל זאת אחרי תקופה של שמונה חודשים לא חושבת שיהרוג אותו אם ניפגש. אבל לדעתי הוא מאוד הבהיר את זה שלא נחזור אז לא יודעת אם יש בזה פואנטה. אבל אולי סתם ליזום פגישה של מה איתו ולראות אחד את השני לפני ששוב הוא נוסע לפנימיה יחזור שבועיים אחרי והמקרה הזה מחוק. יש לי דחף לעשות את זה, לדבר איתו להסביר לו מה עובר עלי, אבל לא יודעת אם זה הפתרון הנכון.