מה הזיכרון ילדות הכי נורא שיש לכם?

שהייתי בן 13 אמא שלי חיטטה לי בפלאפון וראתה שיחה שהתחרמנתי עם מישהי בוואסאפ
אחד הדברים המביכים שקרו לי

שאיזה מישהו שתוי צעק על סבא שלי ואיים שהוא יהרוג אותו

יש לי הרבה לצערי..
אבל השפלה והתעללות מאוד גדולה שעברתי מכמה ילדים שהיו איתי בבית הספר.

- שאמרתי לחבר שלי כשהיינו עוד בצהרון שבמושב שלי מחוץ לבית של מישהו בשכונה שלנו, יש כמה כלבים חמודים שלא יעשו לנו כלום (באמת חשבתי ככה), הם תמיד היו נראים לי חמודים כאלו שלא תוקפים) הלכנו, פתאום איזה 2-3 מפלצות רדפו אחרינו וחבר שלי המסכן קיבל ביס ברגל מכלב ועדיין המשיך לרוץ, אני עד היום מצטער על זה וחייתי עם זה עד היום, זה נורא

- שנחשפתי לדברים כמו המסור, פרדי קרוגר, ג'ייסון בגיל כל כך קטן וזה הרס לי את החיים באיזה שהו מקום

- שיחקתי כשהייתי אצל סבא (ז"ל) וסבתא שלי (הייתי בגן באותה התקופה) עם מטרייה והזרת שלי נתפסה בחור הזה שמושכים שסוגר את המטרייה, הזרת נפתחה לי בערך, ויש לי צלקת עד היום

הדברים ששכנה שלי עשתה לי.

כשהייתי בת 7 היה לי שיער ארוך מאוד ואמא שלי תמיד רצתה שאסתפר ואני לא רציתי, קיצר פעם אחת כשהלכתי לישון היא גזרה לי את השיער בלילה וקמתי עם קארה!:(
11 שנים ועד היום אני בטראומה ותמיד כשאני הולכת לישון אני שמה את השיער כזה מתחת לכרית
~אמא שלי אגב ממשיכה להכחיש שזה קרה~

הייתי ילדה סקרנית אוקי?
אז בואי נגיד שהייתי במחשב ולא מחקתי הסטוריה ואז אחי היה בו והוא פשוט צעק בכל הבית ******* הסתכלה על פורנו!!

שדוד שלי היה נכנס איתי לשירותים כדי לנגב לי והייתי בגיל 9 או 10 בערך.-.

שעשו עלי חרם שנתיים בכיתה, ירקו עלי, גזרו לי תשיער, קיללו אותי ממש ופגעו בי בטירוף בגלל שיש לי מחלה..
וגם שהזמינו אותי ליומולדת וביקשו ממני לשבת בפינה בצד ופשוט ישבתי שם ואפחד לא דיבר איתי.

אונס

חשבתי שזה יהיה מצחיק לשים תרגל ב.. של אח שלי והוא היה גם קטן לא ידענו מה עשינו הייתי סתומה

זה קרה בגן, אני וכמה בנות היינו בגן שעשועים ואז ילדה אחת אמרה: "בואו לבית שלי ונהיה שם". וכולם נכנסו אליה הביתה ולי היא לא נתנה להיכנס בכוונה והשאירה אותי בחוץ. זה היה כל כך משפיל ומעליב

שחברים שלי "לשעבר" צחקו על כך שאימא שלי התאבדה, וקיללו אותי בדברים הכי אישיים מול העיניים שלי.

אה וזה היה בגיל 8, ככה שניסיתי לזרוק עליהם אבנים אחר כך :)

חח קרה לי כמו כופר בתגובה הראשונה רק עם אבא שלי, הוא ראה שיחה כזאת עם האקס שלי ועוד אבא שלי דתי ופרימטיבי בטירוף הוא לא מסכים לי חבר או בכלל לדבר עם גברים.
אבל יש לי הרבה זכרונות רעים מהילדות שאני מעדיפה לא לפתוח פה.

שסבתא שלי לא איתי וסובלת עד היום מסוכרת

1. לא קיבלו את היותי ספרדייה בבית ספר אשכנזי והתנכרו אליי בצורה מאוד קשה. (אני אתן דוגמא פיצפונת: אם לא הייתי עושה ש.ב. בצורה הנכונה המורה היתה דוקרת את כף ידי בחוד של עיפרון)
2. אונס מאדם שהיה מאוד קרוב אליי.

שסבתא שלי נפטרה שהייתי בכיתה א ביום של פורים

יש לי הרבה זכרונות כואבים מאוד.. אבל אני חייב להגיד שהזיכרון הכי כואב חזק וחרוט בזכרון הוא בעצם שלפעמים אני הייתי הילד הבריון.. וזה כל כך קשה להתמודד עם זה אני לא יכול לדמיין אפילו איך הרגיש אותו ילד..
היום אנחנו חברים ובכל פעם שאני רואה אותו נקרע לי הלב

טוב זה לא הכי נורא כי אני לא מתמקדת בהם, אין לי אחד שמוגדר אצלי כהכי נורא.
ואם יש, אני לא מצליחה להיזכר בו כרגע.
יש אחד שאני יכולה לחשוב עליו אבל הוא אישי מידי.

בילדות המון פעמים אבא היה תופס את הרגל שלי ו"מנגן עליה כמו גיטרה", שזה אומר שהוא היה מדגדג לי את הרגליים ולפעמים כאילו שר.
ושנאתי את זה כל כך גם אם לא הראתי את זה.
עד היום אני מפחדת להיות עם הרגליים מחוץ לשמיכה בלילה בגלל זה.

^^^ מי שעשה מינוס לתגובה ההיא הוא חסר לב.

התחברתי לווטצאפ במחשב ודיברתי עם איזו ידידה ואמרתי לה שאני הולך להתקלח וזה והיא אמרה לי תחשוב עלי שם וכל זה (וגם בכללי השיחה הייתה סוטה כזה בצחוק) ואז כשנכנסתי להתקלח אמא שלי נכנסה למחשב שלי וראתה את השיחה.. יצאתי והיא התחילה לצחוק עלי חח

שכמה בנות מהכיתה עשו מלחמת מים והזמינו כמעט את כל הבנות (זה היה הגינה) והייתי בטוחה שגם אותי הזמינו אז באתי לשם והם פשוט לא שיתפו אותי ועשו עלי חרם ובכיתי המון.

יש לי יותר משניים שלושה כאלה ולא מעט אבל אלה השניים שעולים לי כרגע לראש -

1) שמגיל קטן כבר ביסודי לא הייתי ילדה עם ביטחון ותמיד הייתי לבד. ובמקום שאבא שלי יתמוך בי אני זוכרת את אחד הימים שהיה נמאס לו מהמצב שלי והוא פשוט צרח עלי שאני מטומטמת ושעל העולם בסדר חוץ מימני.. זה היה כל כך משפיל ולא הבנתי מה לא בסדר בי.. מאותו יום התחלתי להאשים את עצמי ואני אפילו לא יודעת למה זה ככה משהו שנחרט בי וכבר עברו 7 שנים מאז, זה כנראה משהו שילך איתי כל החיים..

2) מקרה דומה רק ביותר גרוע - אבא שלי אוהב לריב איתי, באחת הנסיעות הארוכות שנסענו הוא, אמא שלי ואני התפתח בנסיעה דיון על צבא, הייתי בכיתה ח או ט משהו כזה ואני טענתי שאני לא רוצה לעשות צבא (מסיבות נפשיות) והוא פתאום התחיל לריב איתי שאני עושה דווקא ושאני נגד כל העולם ושאני לא מקבלת שום דבר שהוא אומר, כי איך אפשר לקבל את מה שהוא אומר? איך זה שלא נראה לי להתגייס כי המצב הנפשי שלי לא משהו קשור לזה שאני עושה דווקא ונגד כל העולם. ואני אמרתי לו את זה. ובמשך כל הנסיעה הארוכה הזאת זה היה בצרחות שלא ידעתי שיכולות לצאת ממנו. הריב הכי מפחיד שהיה לי איתו אי פעם (ויש כזה כל שני וחמישי בטענה שאני דווקא ונגד כל העולם גם אם זה ריב על השלט בסלון) הוא התחיל להשתגע ולצרוח כמו מטורף ואמא שלי ישבה שם בשקט עצובה ואני כל כך פחדתי שלא תהיה תאונה.. הוא נהג. בגלל שפחדתי שתהיה תאונה התחלתי להרגיע אותו שזה יכול להשתנות המצב שלי ועד הצבא יש לי זמן ושהכל יכול להשתנות, והכל בבכי מטורף.. כשהגענו הביתה אני זוכרת שרעדתי, שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי שנחנקתי מרוב בכי. ואפילו לא הבנתי למה כאילו מה זה הריב האידיוטי הזה? והכל הוא. מאותו יום גם זה נחרט בי לתמיד. מן טראומה כזאת.. כל פעם בנסיעות כשאנחנו עוברים בכביש הזה שהריב התחיל אני נזכרת ביום הנורא ההוא, אין פעם שאנחנו לא עוברים שם ואני לא נזכרת בזה..

סליחה שחפרתי אגב, פשוט ראיתי את השאלה וזה פתאום עלה לי כזה הכל..

שצחקו עלי שאני אילמת כי הייתי ביישנית
והיום יש לי חרדה חברתית בגלל זה..

פתחתי תראש וירד לי מלא דם על הפנים ועשו לי תפרים מבלי הרדמה
אני בחיים לא אשכח אתזה




אה וגם אנסתי תבובות שלי וגם תספות ואת הכיסאות
עזבו ביי.

כל הזכרונות מהתקופה שההורים שלי היו מכים אותי, מכות קשות שהיו לי סימנים בגללן, ואני זוכרת שבכיתי והתחננתי שיפסיקו וצרחתי שכואב לי והם פשוט המשיכו...

הייתי ילד מלא.. ילדים לא אהבו אותי והיו משפילים אותי בכל צורה אפשרית, יורדים עלי, יורקים עלי, מרביצים לי, רודפים אחריי מקללים.. בכל יום היו מרביצים לי אחרי הבית ספר וכל מי שניסיתי לספר לו על זה פשוט לא האמין.
אני זוכר שבאתי להורים שלי ואמרתי להם: "אמא, אבא מרביצים לי בבית ספר" והם חשבו שאני משקר.
בכל מקרה הזיכרון הכי גרוע מכל שש השנים הללו זה שחבורת ילדים קשרו אותי לכיסא עם שרוכי נעליים וזרקו אותי לפח וירקו עלי וקראו לי בשמות שלא אפרט..

בכל מקרה שיניתי כל דבר אפשרי רק כדי לשכוח מהילד שהייתי.. רזיתי 20 קילו והיום אני בכלל לא דומה לעצמי

כשסבתא שלי נפטרה,
ושהייתי קטנה ההורים שלי היו מכים אותי אז עד היום אם מישהו רק מתקרב אליי ומרים סתם תיד אני אוטומטית שמה תיד על הראש,
והייתה פעם אחת שאבא שלי התעצבן עלי ואני לא זוכרת למה או מה קרה אני רק זוכרת שהוא חנק אותי בשירותים,
אני לא מאמינה איך סלחתי להם על כל הדברים האלה.

רציתי שיער כמו של דורה ועדיף שלא תדעו את ההמשך..

שיום יום לא היה לי את החשק לחיות וללכת לבית ספר. ילדה קטנה, במשך ארבע שנים מגילאים 6-10 חושבת ככה. זה היה נורא, והכל בגלל כמה ילדים שהתנכלו עליי קבוע.

שכל הכיתה לא רצתה להתקרב אליי כי חשבו שאני מגעילה והם ברחו ממני לצד השני של הכיתה

וששמעתי שתי חברות מרכלות עליי