אבא שלי כל הזמן מדבר על המוות שלו.

זה ככה כבר כמה חודשים, הוא עושה את זה רק איתי. הוא פשוט מנחה אותי מה לעשות כשיובילו אותו מכוסה בבד בהלוויה, ומה לעשות עם הבתים שבבעלותו, ומה לעשות עם הרכוש, והוא מדבר על מה הוא יוריש לכל אחד.
אבא שלי לא משוגע ולא אובססיבי. הוא עדין, ובזמן האחרון הוא מרגיש ממש לא טוב, כבר כמה חודשים. הוא כל הזמן עסוק בעבודה ובפרנסת המשפחה כי אנחנו משפחה גדולה וזה מתיש אותו, אני רואה אותו לפעמים כשהוא נכנס הביתה והוא פשוט נראה זקן בעשר שנים ממה שהוא באמת.
אחים שלי הם ילדים מופרעים- טיפולים, כדורים, פסיכולוגים והכל, והחיים שלו באמת היו ועדיין לא קלים בכלל. הוא נלחם כדי להשאר על הרגליים.
כואב לי לראות אותו ככה. מאוד. אנחנו לא ממש מדברים, כולנו די מרוחקים, קצת כמו זרים, אבל אבל עדיין אוהבת אותו כל כך ואני כל כך מפחדת.
הוא כל הזמן אומר שהוא מרגיש קרוב להתקף לב מהעומס ומהנטל של הכל על הכתפיים שלו.
אני כל כך מפחדת. כל כך כל כך.
זה נראה כאילו אף אחד חוץ ממני לא שם לב למה שהוא עובר. הוא כל היום מתרוצץ מסביב ומחזיק את הכל שלא יקרוס, וכל פעם שהוא מדבר על המוות שלו, הוא גם אומר שהוא מרגיש אותו מתקרב. אני מפחדת שיום אחד הוא יקבל התקף לב או משהו. הוא עושה בדיקות כי הוא לא מרגיש טוב, אבל אני עדיין משקשקת.
בבקשה אל תגידו לי לדבר איתו או משהו, כי אני לא מסוגלת- אנחנו מרוחקים מדי למרות שאני אוהבת אותו.
תנחמו אותי. משהו. בבקשה. אני מרגישה חסרת אונים לגמרי.