יש כאן מישהו שהיה לו מחשבות אובדניות (סליחה מראש על נושא רגיש)?

מעדיף לא לפרט אבל החיים לא היו לטובתי בגיל 17. הייתי במצבים לא פשוטים שלאנשים שהיה אכפת לי מהם, פשוט נתנו לי להתמודד לבד. לא יכולתי לקבל את זה שההורים שלי סובלים בגלל משהו שעברתי. חשבתי על זה שהכאב שלי יכול להימשך שניות, וזה לא שווה את זה. הקדשתי מחשבה אחרונה על אחותי הקטנה, והחלטתי לשנות את עצמי ואת דרך החיים שלי.
היום אני מתקרב ל21, ואני יכול להגיד לך שהחיים שלי מושלמים, בזכות מישהי עם חוש עיצוב ויופי מטורף שנכנסה לי לחיים. היא הקשיבה כמו שאף אחד אחר לא הקשיב, הייתה לי לכתף תומכת ואוזן קשבת. פשוט נתנה לי את הצורך לפרוק. העולם נותן סיבות מספיק טובות בשביל לחייך. אחת מהסיבות בשבילי זאת חברה שלי, אני פשוט מטורף עליה יותר מידי.
והיי את מדהימה בטירוף! אם את מרגישה את הצורך לפרוק, אני כאן בשבילך.
הרגשתי את החיבוק שלך. חיבוק בחזרה ממני.

כן

אהמ כן, כעשרה אחוז מכלל האנשים שיש להם בעיה רפואית דומה לשלי מפתחים מחשבות אובדניות או עושים מעשים לפי מבט באינטרנט. ואצלי הבעיה פשוט חיזקה את האי רצון הקיים שלי להשאר.
אבל אני בכל זאת מנסה להחזיק מעמד בשביל לא לבאס את ההורים שלי אז אין צורך לדווח עליי כי זה מיותר.
אני מניח שגם אם לא יצא ממני שום דבר(כי הבעיה מגבילה את האפשרויות שלי) לפחות אהיה בגדר חיית מחמד שתוכל לעזור לפעמים כשהם צריכים.

כן ועדיין.

כן, ישבתי במיטה שבועיים וחצי והכנתי כל לילה בערך תכנון לכל מהלך החיים שלי וכל החלומות שלי.

מפה אין דרך חזרה ועד שאני לא אגשים אותם אין לי מה להתאבד (התאבדות זה לאנשים חלשים)

כן, כל פעם על אותו נושא

כן ולא התגברתי אבל תמיכה תמיד יכולה לעזור