קטע כתיבה על הלמידה בתקופת הקורונה, מה דעתכם??

ובקורונה זה התחיל,
החיפוש אחר שיחות עם המורים
שיחות על משפחה,
שיחות על חברים,
שיחות עמוקות על החיים,
לא רק על הלימודים.

כזאת בדידות לא הרגשתי כבר תקופה,
צריכה רק את האוזן שתעמוד בתקפידה,
שתקשיב שתגיב, שתתן לי להסביר.
אני לא רוצה להיות רק תלמידה.
רוצה שיראו אותי לא רק בתור קוביה שחורה.
רוצה שישאלו אותי "איך את מרגישה".
רוצה שיהיה להם אכפת מהתשובה,
ולא סתם יעברו לתלמיד הבא, רגע מה?

חשבתי שאת תהיי שונה,
מורה חדשה בתוך מערכת דפוקה.
מערכת לא מתפקדת,
מערכת מאחרת,
לא מבינה שהתקופה שלה עברה, נגמרה.

הגיע הזמן לשנות כמה דברים,
לשנות את הצורת לימוד, החומרים והחוקים.
להבין שהעידן כיום כבר לא רוצה לשמוע על על אותם שקרים.
שקרים שפעם עוד התלמידים קנו,
שהיונה תבוא,
שהעלה זית עוד ישוב,
שהעתיד מזהיר, ושיש למה לקום,
היום כבר אף אחד לא קם,
ישנים עד שהבית ספר תם,
כולם כבר עייפים,
כולם כבר לא יודעים,
מתי המערכת תקלוט שכולנו פה קורסים.