אתם חושבים שאצליח? :[ חייבת לפרוק. בבקשה כנסו :[

יש לי חרדה חברתית קלה. איכשהו התיכון גרם לי להגיע למצב כזה. ביסודי הייתי חברותית ועם מלא חברים וברגע שעליתי לתיכון הכל השתנה. בהתחלה בהתחלה אני זוכרת שזה היה בגלל שהבנתי שאיבדתי את החברה הכי טובה שלי. כשעלינו לתיכון היא כבר לא שמה עליי והיה לי מאוד קשה. באתי מלכתחילה אנטי לכיתה שאליה הגעתי והפחידה אותי התחלה חדשה. התחברתי לחבורה מסוימת של בנות ועם השנים רבתי עם כולן והחבורה התפרקה. נוצר מצב שבכיתה שלי כבר כולם היו בחבורות (כאלה שעוד מהיסודי ביחד) ואני הרגשתי לא קשורה לאף אחד. כל התיכון הייתי לבד. הייתי מגיעה לבית ספר בתחושה שאני אוויר. זה לאט לאט משהו שמאוד הוריד לי את הביטחון וכל הלבד הזה גרם לי לפתח חרדות ופחדים. התחלתי לפחד לדבר, להביע את דעתי. להרגיש שכולם מדברים עליי ושכולם מסתכלים עליי. פחדתי להיות מי שאני. הפכתי לבן אדם מאוד סגור וקר.... הייתי מנסה להפתח לאנשים ולא הצלחתי. באיזשהו מקום לא הרגשתי חיבור לאף אחד מהכיתה/שכבה לי. שנאתי את כולם. כולם הרגישו לי צבועים ו מזוייפים. כשאתה לבד ככ הרבה שנים.... זה הורג אותך. אין לך את האנשים בגילך להתייעץ איתם, לשתף אותם בדברים, לצחוק איתם, לצאת איתם למקומות. אני בת 18 ובחיים לא יצאתי למסיבה, לא היו לי חברות וגם לא חבר, לא יצאתי ונהנתי אף פעם. זה מוריד ביטחון. להרגיש שאת זקנה בלי חיים בזמן שכולם בגיל הזה נהנים ומנצלים כל רגע. לראות הסטורי את כולם עם חברים שלהם בפורים, בשנה החדשה, ברונדו, נשף, מסיבת סיום ואת מפספסת הכל כי אין לך אף אחד. זה הרג אותי מבפנים. אני עוד מעט נכנסת לצבא והחלטתי לפתוח דף חדש. לשים את העבר וכל החרא הזה מאחור. לעשות את כל מה שפחדתי במשך שנים לעשות. לדבר ,גם אם אני מפחדת. להביע את דעתי, גם אם יילעגו לי. להיות מי שאני. הלוואי ואנשים יצליחו להכיר מי אני. אני ככ הרבה דברים. פשוט צריך לתת לי את הצאנס הזה להפתח. זה הכל.
אתם חושבים שאוכל לפתוח דף חדש בצבא? או שזה יהיה לי מאוד קשה עד בלתי אפשרי? :[