אני עכשיו בתהליך הוצאה לאור ואני פוחדת

שואל השאלה:
גילי:

הגעתי לבית הספר כרגיל בשעה רבע לשמונה בבוקר, בהבעת השיעמום הרגילה אף היא על פניי מהיום הרגיל מידי לטעמי ולרוחי ישר לארונות הלוקרים בשביל לקחת את הציוד לכל השיעורים שיהיו במהלך היום לידיים שלי, אף זה, ללא כל שינויי. חייכתי לליבי חיוך מאומץ עקב כך שהגיעה אליי כמעט מיד אחר כך, כמו שעשיתי בפגישה הראשונה שלנו אי פעם כי ארונית בית הספר שלה נמצאת ממש ליד שלי וככה התחלנו להיות חברות לפני שנתיים. "היי. אוף, אני לא מאמינה, השיעור הראשון שלנו הוא מתמטיקה" ליבי רטנה במקום ה 'בוקר טוב ' הבוקר והלב שלי פרפר בבהלה ובהסכמה איתה מדבריה, אבל מיד אחרי זה חזרתי לנשום בעקבות שנזכרתי שאני בסדר. "אני שונאת את המורה הזה." ליבי המשיכה לדבר וכאן כבר הבנתי לאן היא חותרת. "הכנת את שיעורי הבית?" דרשתי לדעת בהרגשה לא טובה וההרגשה המרגיעה שלי התפוגגה במעט. ליבי חייכה אליי במבוכה. הנדתי בראשי בעיניים עצומות והלכנו בשתיקה לכיתה ט'2, הכיתה שלנו שאנחנו לומדות בה ביחד מאז כיתה ז'. ליבי התיישבה לידי והוציאה את מחברת וספר המתמטיקה מערימת הציוד למשך היום לשולחן וחיכינו מלאות במתח. מחשבותיי נדדו כרגיל הבייתה בשעה שהמורה הגיע לכיתה אחרי שסגר את הדלת ולאחר מכן הניח את הציוד שלו אף הוא על שולחן המורה, שבדרך כלל שימש את המחנכת הרגילה שלנו. חשבתי בזמן הזה על הספר שלקחתי אתמול מהספרייה, ספר שקראו לו 'בין שני יקומים '. תהיתי על מה הוא יספר. הכריכה שלו הייתה סגולה ו וורודה עם פס בינהן שפרח בצבע זהב עמד על הקו השחור. הפרח משך אותי לספר הזה מלכתחילה כי נצץ ובלט בין שאר הספרים על המדפים. "בסדר," המורה פתח והעיר אותי לצערי ממחשבותיי הנעימות. "תחילה ארצה לאסוף את שיעורי הבית שהכנתם לקראת היום על תרגילי הטריגונומטריה שלנו." ליבי רטנה לידי כמה קללות בשקט ואני שמחתי שהמורה לא מסתכל עלינו בכל מאודי בשעה שהוצאתי גם אני את שיעורי הבית המוכנים שלי ביחד עם שאר הכיתה בהרגשת ציפייה טובה לציון טוב לשם שינויי לעומת ליבי, שרעדה כולה כשהלכה עם דף ריק לשולחן המורה. חיכיתי כמה מטרים ממנה והתפללתי בשבילה לאלוהים שיהיה בסדר בשעה שהיא דיברה עם המורה בשקט, שקראו לו דוד. לבסוף נראה שהם הסתדרו בינהם כי ליבי חזרה אליי כעבור כחמש דקות במבט נפול אבל נחוש.

ניסיתי לעודד אותה בדרך חזרה לשולחן בסיפור על מה שאעשה היום בערב כהסחת דעת מהמצב כשחזרנו לשולחן כדי להתחיל ללמוד. "אני אתחיל לקרוא ספר חדש," אמרתי לה כשהתיישבנו ושתינו מים. "קוראים לו ' בין שני יקומים'." "הוא מהספרייה?" ליבי שאלה בלי מצב רוח. הנהנתי בעליזות מדומה. "את מכירה אותי היטב," החמאתי לה בכוונה כמו בספרים והיא משכה בכתפיה. "יש בו זהב יפה," התאמצתי להמשיך מיד אחר כך. נראה שזה אכן עורר את ליבי לשמחתי סוף סוף והיא הרימה את ראשה אליי במבט תוהה. "זהב?" שאלה ונשענה לאחור על משענת כיסא התלמיד הכחול מפלסטיק שלה. הנהנתי. "זהב טהור. והוא נוצץ ומדהים ו" המשכתי להגיד ולתאר "בסדר, בוחן פתע" המורה הכריז בטון של מישהו שמחלק סוכריות (מה שלצערנו לא קרה באמת אף פעם חוץ מלפני החגים, אולי) וקטע בכך גם את דבריי והכיתה נאנחה כשקיבלה את דפי הבוחן ממנו ביחד עם מתנדב שהמורה בחר מאיתנו כשחילקו. "כולכם, חוץ ממי שפטור היום, צריכים לעשות אותו." המורה דוד המשיך ועיניו נדדו לליבי, שהסמיקה ממבטו והתכווצה. נשכתי שפתיים והידקתי את האחיזה בידי בעיפרון המכני שלי. "קדימה. למצוא את האיקס בתרגיל הראשון" "הנה, הוא שם," התלמיד לפניי ולפני ליבי בשולחן שלהם מולינו לחש לחברו וחברו צחקק. חייכתי גם, אבל ליבי נראתה על סף דמעות של השפלה לידי. מיהרתי להתחיל לפתור את התרגילים בטריגונומטריה כדי שאוכל לדבר איתה מהר יותר. ככל שהתקדמתי בתרגילי המשולשים, כך הפכו מחשבותיי כעוסות יותר. המורים חושבים שכל מה שתלמידי כיתה ט' רוצים לעשות זה שיעורים. יש לי חדשות בשבילם. תמיד יש משהו יותר טוב לעשות. אני, למשל, תמיד אעדיף לישון או לקרוא. למעשה, אם זה היה תלויי בי, הייתי נשארת היום בבית ומתחילה לקרוא את הספר שלקחתי אתמול מהספרייה. צבע הזהב שעל הכריכה שלו לא עזב את מחשבותיי מהרגע הראשון שראיתי את הפרח לראשונה. שקעתי במרמור עם התרגילים ואילו ליבי בתורה שקעה לידי בפלאפון שלה במה שנראה כמו משחק ' קנדי קראש ' סוער על מצב שקט.

בסוף היום חזרנו הבייתה בשביל בית הספר שהוביל בסוף לשכונה שלנו, מלאות הקלה ועם שיעורי בית חדשים מצד שני בתוך התיק.משני צדידי השביל היו מדשאות, שבהן היו פרחים פה ושם. כשהגענו לבית שלי קודם לכן נפרדנו בחיבוק ונכנסתי הבייתה לארוחת הצהריים וליבי התרחקה לבית שלה, שנמצא כמה קילומטרים משלי. הנחתי את תיק בית הספר במקומו בין כל התיקים של בעלי הבית שעדיין למדו הן בבית ספר והן באוניברסיטה בחדר הממ"ד (הלא פעיל כעת) והלכתי הליכה מהירה לחדר המקלחת, התארגנתי לשנת הצהריים ונכנסתי לאחר מכן למיטה. מיד לאחר מכן הושטתי את ידי השמאלית לשידה שלי, לקחתי את הספר המושאל לכחודש ימים ' בין שני יקומים ' והתחלתי לקרוא את הספר מלאת שקיקה לצלול לתוכו וכדי להכיר גיבורים ועולמות חדשים.

א

אדון חתלתול

שואל השאלה:
והנה הפרק השני גם בעצם:
"פרק 2
' בין שני יקומים '

פרק ראשון

ליאם תמיד הרגיש לא במקומו בעולם, ובגלל כך רצה לחפש את המקום שמתאים לו. לכן יצא כמה שיותר להרפתקאות וקרא המון ספרים על העולם ועל החלל בתקווה לפרץ תובנה כלשהו מתישהו בחייו. להרפתקה הנוכחית הזאת הוא לקח מינימום דברים, (תיק טיולים קטן עם בגדים, חטיפים וממתקים שאהב מאוד ושיכל לחיות עליהם אם זה היה תלויי רק בו כל חייו, אספקת מים לכחמישה ימים, פלאפון ומטען ושק שינה עם כרית לשק השינה ומזרן שטח נוח) סירת שיט, ווידא שכל הימים שקבע להרפתקה הזאת יתאימו לשיט בים ויצא לדרך נרגש כתמיד לפני הרפתקה חדשה אחרי שהוא נפרד מכל המשפחה ומהחברים הקרובים שסייעו לו לקראת ההרפתקה החדשה. לילה אחד במהלך השיט, ליאם חלם סדרה של חלומות מבולבלים - הוא הניח שזה עקב כך שהיה קצת חולה עם חום באותו יום בגלל הפלגה ממושכת בים. ליאם ראה בחלומתיו בלילה ההוא נערה צעירה שנראתה בת ארבע עשרה שאותה הוא לא הכיר כלל. אבל היא נראתה בגיל שלו. ליאם צפה בה בחלום בעניין עקב כך מעבירה את היום שלה בנעימים עם חבריה שלה וניסה להשוות בין החברים שלה לחברים שלו עצמו. לנערה הצעירה היה עור לבן, מה שגרם לו לקנא בה קצת. הוא ספג לפעמים מבטים לא נעימים מהיותו כהה עור. הוא תמיד נעלב מכך שזה קורה עדיין כשהם במאה העשרים ואחת, אבל השתדל להבליג ולא להגיב כדי לא לעורר מהומות, שממש לא רצה בהן בגלל שליאם לא היה מפורסם כל כך אצל חבריו בכישורי האיגרופים שלו. הוא היה מפורסם יותר בכישורי המעידות והפאדיחות שלו, שאלו היו לו בשפע. היו לנערה הצעירה גם נמשים חמודים בפניה, עיניים כחולות שמחות ומאירות, שיער שטני חלק שהיה אסוף לשתי צמות נפרדות, היא לבשה בגדים זוהרים, ודילגה כל הזמן ושרה. האנשים הקרובים לנערה קראו לה 'גילי.' האמת שזה התאים לילדה, שנראתה מאוד שמחה. החלום התחלף, והפעם ליאם חלם על אגם משונה שהיה לו פרח מזהב באמצע שלו. דבר אופייני לאגם, אך כל פעם שליאם ניסה לשתות מהאגם בחלום עם כוס זכוכית שקופה שהוא טבל במים הצלולים החלקים, כוח מסתורי גרם לו להסתכל אחורה כאילו שמישהו משך אותו בחבל בלתי נראה במותניו שילך אחורנית והוא לא הצליח לשתות.הוא התעורר בבוקר בתחושה שהוא חייב לשתות מהאגם הזה והתנפל על בקבוק המים הענק הפתוח הנוכחי שלו מתיקו וגמע לרוויה. ליאם לא ידע זאת, אך החלומות הגיעו אליו מאחר והגיע לגבול של כדור הארץ ובין האי של הפרח הזהוב עליו חלם באותו הלילה וגרם לכמה אנשים במקום הזה לחייך בשמחה מכך. לאחר חמישה ימים שבהם הוא שט כמעט בלי הפסקה, ומתוך רצון כבר לעזוב את הים שעשה לו מחלת ים קלה ולהרגיש בריא ואדמה ברגליו שוב, הוא ראה אי ענק שנצץ קצת מרחוק. ליאם חשב שהוא נוצץ מהשמש, (העולם לא ידע על ציצקריצקה) אז הוא עגן בשמחה ובהקלה בחוף, העלה את הסירה לחוף הים היפייפה ובהה ארוכות בארמון שנצץ מרחוק מזהב. 'או שהשמש ממש חזקה כאן,' ליאם חשב לעצמו שעה שסידר את רצועות התיק על כתפיו שיהיו יותר נוחים, 'או שהאנשים האלה מאוד עשירים.' ליאם קם על רגליו המיטיבות לכת, והתחיל ללכת לכיוון הארמון - הוא נראה לו כמו יעד תיירותי טוב, והוא חשב שבטוח יש שם הרבה תיירים, ואולי גם מקום לישון בו בצורה קצת יותר נוחה מסירת שיט מעץ שהכאיבה לו בגבו, למרות שק השינה עם הכרית.

כעבור כחצי שעה מייגעת בשמש הקופחת כשראשו הלם מהשמש והוא השתדל ללכת בצל עד כמה שהצליח בקיץ שהיה כאן, ליאם עדיין לא הגיע לארמון, אבל בדרך הוא שם לב לכל מיני דברים מוזרים. למשל שכולם לבנים בצבע העור שלהם ובגלל זה, כנראה, הסתכלו עליו הרבה. הדבר גרם לו לאי נחת, אז הוא ניסה לשים לב לעוד דברים, כפי שעשה בשאר המסעות שלו בעולם. הוא ראה שכל החיות היו גינגיות וכל הבתים היו מזהב, ושכולם דיברו בהמון שפות שונות, אפילו אנגלית, השפה שהוא מדבר בה. הוא תהה במעורפל איך זה אפשרי, מאחר ולא ראה תיירים נוספים מלבדו. לבסוף הוא נהיה עייף מההליכה, אז הוא עצר לנוח ליד אגם מאוד יפה, שהיה במרכזו פרח מוזהב, כמו בחלומותיו המבולבלים. 'בסדר,' חשב בזמן ששתה מים, 'הם מאוד מאוד מאוד עשירים.' ובקשר לפרח - הוא חשב שזה קשור אולי לזה שכל העיר עשויה זהב. זאת הייתה מחשבה מלהיבה, אבל גם מטרידה. מאיפה יש להם כל כך הרבה זהב ולמה האגם נראה בדיוק כמו שנראה באחד מהחלומות שלו? הוא לא ראה מכרה זהב בשום מקום באי כשהעיף מבט בניסיון למצוא מקום כזה כשהיה במצח מקומט ממחשבות. "

אני אשלח את זה בחלקים כי זה לא נשלח הכל ביחד בסטיפס

א

אדון חתלתול

שואל השאלה:
"לבסוף ליאם התאושש כעת והוא קם ללכת לארמון. כשהוא הגיע, הוא פער את פיו "ואת שתי עיניו הכחולות והצלולות וקפא במקומו. שביל הוביל אל הארמון, ולשני צידי השביל היו שיחי פרחים צבעוניים מפרחים. כאן גילה שהארמון אכן היה מזהב. זה גרם לליבו של ליאם לדפוק בעוצמה ולראשו לכאוב מעט שוב כעת. מי האנשים האלו שכל כך עשירים? הוא מעולם לא שמע על פרח מזהב, או על מקום שיש בו רק חיות ג'ינג'יות, והוא טייל כמעט בכל העולם, להערכתו בכל מקרה. איך זה אפשרי בכלל? ליאם נשם עמוק כדי לייצב את עצמו, הלך בשביל ודפק בדלת. משרת פתח לו את הדלת והנהן, כאילו לא מופתע כלל מליאם, אף שליאם לא הבין מדוע, מאחר ובאמת לא ראה תיירים נוספים כאן, או עוד אנשים עם צבע עור כשלו, עם כמה שהדבר הביך אותו לחשוב על זה, כאחד שהחשיב את עצמו בעל דיעות מודרניות. המשרת קר - הרוח סימן בראשו קדימה, וכעת ליאם ראה לראשונה את המלך והמלכה יושבים בכיסאות מזהב. כעת גילה שגם מבפנים הכל היה עשויי מזהב, חוץ מהרהיטים עצמם, שהיו רגילים כמו אצלו בבית וחלקם היו עשויים עץ. ליאם קימט את המצח במחשבה, מופתע מכך, אך כחכח בגרון כדי להתעשת במהירות ומיהר גם לומר, "שלום, אני ליאם, מאמריקה" ורק אז עלה בדעתו שאולי המלך והמלכה (שנראו מכובדים למדי) לא מבינים אנגלית, כשנזכר בהמולת השפות ששמע בחוץ. ליאם התפלל שכן. למזלו, גייקוב ולואיזה דיברו את כל השפות שבעולם, כמו כל אנשי האי, אלא שליאם לא יכל לשער לעצמו כמובן שהם יודעים את כל השפות כולן. "מי אתה? מדוע באת?" שאל המלך גייקוב באנגלית לשמחתו.המלך חשב שהנער הצעיר הוא שליח כלשהו. איך שהוא נכנס, ליאם שמע בראשו קולות. זה לא היה נעים במיוחד; זה היה כאילו שמישהו בלתי נראה לחש לו את אותם דברים באוזנו הימנית שוב ושוב. הדבר עשה לו בחילה קלה, אבל הוא חשב שזה עוד מעייפות מהשיט, אז הוא התעלם בזמן שהשמות 'ג'ייקוב' 'לואיזה' ו'פרד' הדהדו בראשו, כאילו שהמישהו היה עקשן במיוחד. "אני תייר," ליאם ענה בקול צרוד, אך עם קול נעים והססני מכך שדיבר לאנשים זרים כי מעט התבייש. "והגעתי אליכם מאמריקה. חשבתי שטיילתי בכל מקום שרציתי להיות בו, אלא שאז ראיתי שיש עוד מקום אחד שלא הייתי בו: האי שלכם. לא הבנתי את זה, כי כל מקום אחר במפה העולמית ראיתי עד אז בעיניים שלי, כי אני תמיד מסתכל על מקומות שאני רוצה לטייל אליהם במפה שלי קודם שבאטלס שיש לי בבית. אבל זה ריקד לי בעיניים כמו כל מקום חדש שהתלהבתי ממנו בגלובוס. נפרדתי מכולם ובאתי", ליאם סיים להסביר וטלטל את ראשו לצדדים לאחר מכן, בניסיון שווא לסלק את הקולות הללו, שעדיין ליחשו באוזנו. "אמריקה?" שאל בתמיהה האיש כשכל פעם כשליאם הסתכל עליו השם 'גייקוב' הדהד בו הכי חזק בראשו, כאילו שעצם ההסתכלות של המלך המכובד והנאה על ליאם גורמת לכך שליאם ישמע את השמות האלו. היה רגע של שקט. ואז עלה לליאם רעיון מטריד נוסף בעקבות האימרה שלו על המקום החדש... "חכו שנייה," ליאם אמר בהיסוס באנגלית והוציא את האטלס שדיבר עליו מתיקו בידיים רועדות מהתרגשות. הוא מדבר עם מלך ומלכה אמיתיים. זה עדיין לא קרה לו בשום הרפתקה. ליאם הלך אליהם אחרי שסגר את התיק והתכופף עם האטלס מולם, והם הסתכלו וראו את כל העולם כולל האי, מה שליאם לא ידע שלא היה במפה בדרך כלל ללא התערבות הפרח הזהוב שעמד באמצע האגם. הנער ההרפתקן הסביר להם ליתר ביטחון גם על כדור הארץ ושהוא עגול ולא שטוח בעקבות זה שחשב שבכלל לא ראה את האי שלהם עד שמצא אותו באטלס מתישהו לפני כל הרפתקה. תמיד לפני כל הרפתקה חדשה הוא בוחן את מפת העולם כדי למצוא מקום מעניין נוסף לנסוע אליו, והוא לא מצא את האי הזה בשום פעם שהביט במפה, לכן חשב שהאי לא מכיר את העולם גם כן, מאחר וכבר היה בן ארבע עשרה וחצי ועבר כמה וכמה הרפתקאות כבר וכי הוא הכיר כבר חלק מהמפה ממש טוב, אם יורשה לו להעיד על עצמו בעניין. ליאם נעמד שוב כעבור שתי דקות על שתי רגליו במאמץ קל בגלל האטלס שהחזיק והעובדה שליבו דפק במתח ובפחד והכניס את הספר הכחול והירוק בחזרה לתיק, כשהוא חושב שלפחות הוא השתחווה לפניהם בזכות זה, כי מרוב הלם מראה הזהב שכח לרגע לפני מי הוא ניצב. המלך הסתכל על ליאם מסדר את התיק בחזרה במאמץ כי הסתבך עם הריץ' רץ' ונראה שקוע במחשבות. "הייתי רוצה לטייל" אמר המלך. "בשמחה" חייך אליו ליאם במתח וחזר לעמוד, רועד קלות עדיין מהתרגשות, כי התחיל לחשוב שאולי הגיע לאי שלא הרבה אנשים היו בו אי פעם מעבר לתושביו שלו. ליבו פעם בהתרגשות מכך. "רגע," מחתה האישה שהשם 'לואיזה' הדהד הכי חזק בראשו של ליאם בכל פעם כשהסתכל עליה. הוא בחן אותה במעורפל. לואיזה הייתה לבושה בשמלה וורודה קצרה עם פרחים מצויירים עליה פה ושם. "אי אפשר סתם ככה לעזוב. אני בהריון. והאי יהיה ללא שמירה," המשיכה המלכה. ליאם בהה בה בעיניים מזוגגות כשהשם שלה מהדהד בראשו כמו בן אדם עקשן שנמצא לו בראש ויודע איך קוראים לכל אחד ואומר לו. הוא הסתכל כעת מסביב, לראות מי זה העקשן שממשיך להגיד את השמות, אבל לא ראה אף אחד. ליאם החניק יבבת פחד. בינתיים, המלך מולו נראה מהורהר. ליאם שתק במתח מהמצב שנמצא בו. בכל זאת, לא בכל יום אתה עומד מול מלך ומלכה אמיתיים בארמון אמיתי כשאתה בסך הכל בן ארבע עשרה צעיר שעוד לא סיים שתיים עשרה שנות חינוך לדעת כמה אנשים. "אז נציב מישהו עם כוחות חזקים או שני אנשים, והם ישמרו על האי." אמר המלך. האוזניים של ליאם הצטלטלו. עכשיו, הבחין, הקול של המלך נשמע דומה באופן מחריד לקול שדיבר בראשו ואמר לו את השמות של כולם מימינו, למרות שעדיין לא ראה שם אף אחד כשהסתכל מעבר לכתפו הימנית וצמצמם גם את עיניו כעת ליתר ביטחון. לואיזה חשבה מעט ולבסוף הסכימה. 'כוחות חזקים?' חשב ליאם בבילבול. "סלח לי, אדוני, אבל מה זאת אומרת כוחות חזקים?" הוא שאל בפליאה מהוססת. בין הספרים שקרא, היו גם ספרי הרפתקאות. ג'ייקוב צמצם אליו עיניים בחוסר אמונה, כאילו חושב 'איך הנער הזה לא יודע על כוחות קסומים?' "מה זאת אומרת? שליטה ברוח, באש, באוויר באדמה ועוד כמה. אתה מכאן, לא?" שאל ג'ייקוב בפליאה וליאם בהה בו באותו מבט מצידו, משוכנע שהמלך עובד עליו או משהו. המלך שלח לו מחשבה נוספת: 'היי, נער צעיר, יש כאן מישהו?' ליאם קפא במקומו וליבו כמו קפא גם. הוא רצה לצעוק ולברוח, אבל הרגליים שלא לא נענו לו. הוא היה משוכנע סופית עכשיו שהאיש שעומד מולו איכשהו דיבר לו במוח כל הזמן הזה. אבל זה לא אפשרי, כמובן. הוא בלע רוק בכוח והשפיל מבט המום לרצפה הזהובה. "כוחות," מלמל. ליאם תמיד רצה כוחות על, ועכשיו לגלות שהם קיימים..."אתה...דיברת במוח שלי עכשיו?" הוא שאל בהיסוס. הלב שלו חזר לדפוק ובעצמה ומיליון מחשבות חלפו לו בראש. הוא לא רצה להישמע משוגע, או לגלות שהכל חלום ותו לא. "כן," אמר המלך בחיוך, למרות שהוא עדיין תהה מה עובר על הנער החדש שעמד לפניו במבט מהוסס ולמה צבע העור שלו שחור ולא לבן כמו כולם באי, לא חלילה מתוך גזענות, אלא מתוך פליאה ובורות. בינתיים המלכה לידו קימטה את המצח, ונראתה כמו מישהי התוהה על דברים דומים.

ליאם מצמץ כמה פעמים בניסיון לסדר את המידע החדש במוחו יותר מהר. "אתה אמרת לי את השמות של כולם?" הוא חרחר. המלך ג'ייקוב הנהן בחיוך, וחיוך עלה חרש אף בפניו של ליאם כעת. לואיזה הופתעה מכך שהנער הזר שואל את זה בכלל. "מה הכוח שלך?" ליאם שאל את המלכה בהרגשה מוזרה מהשאלה ששאל, כי היא לא נשמעה הגיונית או אפשרית. "אני יכולה לשכנע אנשים" המלכה ענתה לו בבילבול ואז הסתכלה על המלך בתהייה, והוא משך בכתפיים, כמשלים עם העניין. "מדהים!" ליאם אמר, והתכוון לכך. מוחו סער ממחשבות בו בזמן שדיבר עם המלך והמלכה שעוד לא הכיר אבל הייתה לו הרגשה משונה שהוא הולך להכיר אותם טוב מאוד בקרוב. "איך מקבלים את הכוחות האלה?" ליאם שאל בהתרגשות. הלב שלו דפק שוב, אבל הפעם לא מפחד. הוא ראה משום מה גם את הפרח שהיה באגם בדמיונו והתחושה ההיא שהוא חייב לשתות מהאגם חזרה. המלך גייקוב נאנח, ולמרות שעד עכשיו איכשהו הוא קיבל את זה שליאם הוא אורח נוסף כאן, עכשיו הוא נראה כאילו מתחשק לו להרביץ לעצמו מרוב הבורות של התייר שלו. "פשוט מאוד: הולכים לאגם עם הפרח, ושותים ממנו כוס שלמה. אחרי עשרים וארבע שעות מקבלים את הכוח." הוא הסביר. 'אין מצב שהוא לא יודע את זה.' גייקוב שלח מחשבה ללואיזה, והיא הנידה בראשה. ליאם עדיין חשב על האגם שראה בדרך, ונזכר במעורפל בחלום שחלם על גילי, ובההרגשה שהוא חייב לשתות מהאגם ההוא. 'אבל אין מצב שזה אותו אגם,' הוא ניסה להרגיע את עצמו, בדיוק בזמן שג'ייקוב שלח את המחשבה מצידו ללואיזה. שום דבר ממה שקרה כאן מהרגע שנכנס לארמון לא אמור להיות אפשרי בכלל. אולי הוא עדיין חולם בסירה שלו. מנוחם במחשבה הזאת, אף שהיא גם הכבידה עליו מעט כי גרמה למחשבה אחרת שלו לא להיות אפשרית, ליאם שאל: "אפשר... אפשר לשתות ממנו?" בהיסוס. "מדוע לא," אמרה לואיזה, שהייתה כבר מופתעת לגמרי אבל ניסתה להסתיר את זה. הנער החדש שניצב מולה ונראה נסער ונרגש מדבריהם נראה בן כארבע עשרה לכל היותר. אנשיה שותים מהאגם בגיל עשר. איפה הוא היה כל הזמן הזה? אבל היא חייכה אליו, מנסה לחשוב שזה בסדר, למרות שכל חושיה התנגדו לכך. "רוצה לשתות מחר?" שאלה אותו, כשהיא בטוחה שכאן הוא יתברר כמרגל מכדור הארץ, או גרוע מכך, כחלום. "ברור שכן!" פלט ליאם בהתלהבות. הוא לא ציפה שיזמינו אותו כל כך בטבעיות לשתות ממשהו כל כך מקודש ושנראה חשוב לאי הזה, במיוחד כשהוא זר ונראה שונה כל כך מכולם, והיה מבולבל כעת ודיבר בלי לחשוב. המלכה מצידה התאכזבה לשמוע כעת באופן סופי שלנער שלפניה עדיין אין יכולות מרשימות, אבל הנהנה בהשלמה מכך כבעלה. ליאם צבט את עצמו, והופתע לגלות שזה כואב. 'בסדר,' חשב בקדחנות. 'זה חלום מוזר למדי.' הוא פנה למלך המרשים שוה בבגדי המלכות שלו שוב במבטו, בתקווה שיעיר אותו בסטירה או אפילו שיתעורר בהתהפכות מהסירה למים בים עוד פעם. אבל המלך טעה לחשוב כנראה שהתייר הצעיר פונה אליו בתקווה שיסכים לו לשתות, אז הוא אמר "מחר הולכים לאגם." בהחלטיות."

א

אדון חתלתול

שואל השאלה:
זהו... מה אתם חושבים?):

א

אדון חתלתול

ברור!

L

Le chevalier

שואל השאלה:
מישהו??

א

אדון חתלתול

שואל השאלה:
מה אתם חושבים על הפרקים הראשונים??