נפל עליי חוסר ביטחון פתאום ואני צריכה שתגידו לי מה אתם חושבים על כתיבה ששלחתי לתחרות שכל הבית ספר שלי יראה זה נוראי?

זה מביך? לבקש מהם לא לפרסם? (רציתי משהו שיהיה עם מסר לפחות...)

אתם עלולים לטעות,
לחשוב שאני תמימה,
שכל המעשים שלכם חדשים לי,
שלא אחזיר מלחמה.

אתם עלולים לתהות,
מה אעשה, כיצד אבחר להגיב,
האם בתוקפנות, בריסון, או שאולי בכלל ולא אגיב.

אתם יכולים לראות בי כרק אישה,
עוד אחת שתשב בשקט,
בזמן שאתם יוצרים סערה.
עוד אישה שתהנהן בראשה,
עוד אישה שתדע את מקומה.

ויכול להיות שלא תראו בי כלל,
שאהיה כטפט לקיר,
יפה, שותקת, ומכילה.
שאת מחשבותי לא תרצו לשמוע,
ואולי לא תרצו לפנות אליי,
אפילו לא להגיד שלום, להתראות, ותודה.
אולי פשוט תחלפו כעוברי אורח,
שאת פרצופם וודאי ואשכח,
לא שמשהו מבין האופציות חדש.

אני לא רוצה לריב,
גם אזלו לי הכוחות להתווכח,
האם זה באמת יעשה שינוי אם אשמיע את קולי?
האם תקשיבו למה שאוציא מגרוני?

וודאי שלא.
כאלו הם גברים,
יודעים הכי טוב, תמיד צודקים.
ומה אני? אני אישה.
יושבת בשקט, יושבת ומביטה.