סתם פריקה שהייתי חייבת להוציא

נמאס לי כל היום לשבת בבית מול המסכים , אני לא יושבת בבית מתחילת הקורונה הודות לאבא שלי שהוא הורה נוקשה אני כל פאקינג חיי תקועה בחדר שלי ונפגשתי עם חברות שלי (הן מעיר אחרת במרחק 5 דקות נסיעה) רק ארבע פעמיים מתוך 6 שנים וגם זה היה עם הגבלת זמן. בעיר שלי אין לי שום חברים כי הילדים פה או ערסים שגדולים ממני באיזה שנתיים או פרחות חרידיות דתיות או חרידים. אין פה ילדים בני גילי ואם כן אז הם חרידים אבל רבתי איתם בגלל שהם זרקו אבנים על הכלבה שלי.
ואין לי בעיה להיות חברה של חרידיה אבל הפעם האחרונה שהייתי אמא שלה הרחיקה אותי ממנה בגלל שאני לובשת מכנסיים 3: כל שישי שבת אני צריכה לראות חבורות של ילדים צוחקים ורק אני לבד וזה לא רק הלהיות לבד פיזית זה גם נפשית והשגרה הזאת פאקינג מחורבנת והקורונה עוד יותר עושה אותי מדוכאת, אני מרגישה שיש לי כמה חברות שמדברות איתי רק כי הן צריכות משהו או לפרוק , ואחרי ניתוק של איזה מעל שנה עם חברה טובה ועד שניסיתי להתגבר על הניתוק כי זה היה קשר יומיומי והיינו חברות טובות היא מחליטה לשלוח לי הודעה ולהגיד לי שאנחנו צריכות לחזןר לדבר אבל בתאכלס היא חזרה לדבר איתי רק כי אני תמיד הקשבתי לה וייעצתי לה אני סוגשל הפסיכולוגית שלה ואין לי בעיה לייעץ ולהקשיב לה אבל ראבק את עזבת אותי ועד שהצלחתי טיפה להתגבר על זה את חוזרת רק בשביל שאני אוכל לעזור לך ואז שוב פעם תנטשי (היא נטשה אחרי יום) עד לפעם הבאה שתצטרכי שאני אקשיב לך, די אנוכי ומגעיל
שכחתי גם להוסיף שאבא שלי עושה לי הגבלות שינה ואם אני כמה ללכת להתפנות אחרי אחד עשרה וחצי הוא מתעצבן כי אני צריכה לישון וגם בכללי הוא טוקסיק כל המשפחה שלי טוקסיק