סתם פורק אין צורך להיכנס

באמת שנמאס לי. אני לא מסוגל. קשה לי.
התקופה הזאת באמת קשה לי, מהבחינה הנפשית, לימודית ולפעמים גם חברתית, איך אני רואה חברים שהיו, יוצאים מהמשוואה אחד אחרי השני, כמו דומינו.
קשה לי לקום כל בוקר, להיכנס לעוד זום, לפתור עוד איזו פרבולה מטומטמת. בעיקרון גם כבר נמאס לי.
נמאס לי מהבית ספר הזה שקורא לעצמו מתחשב. נמאס לי מהחברים ששמים את המסכה הזאת כשהם צריכים משהו, נזכרים בי. נמאס לי שלאף אחד לא אכפת, לאף אחד באמת לא אכפת איך אני מרגיש. אבא שלי שאל אותי פעם אחת, אתה בדיכאון ? עניתי לו "כן איך ניחשת", מקווה שהוא לא באמת ציפה שאענה לו ברצינות. לא מחשיב אותי כדיכאוני כל עוד לא אובחנתי, וגם לא מרגיש ככה בהרגשה, פשוט נמאס לי מהשגרה. בא לי משהו חדש, מרגש, מלהיב. אבל זה כבר לא יקרה, לפחות לא בקרוב. כי כרגע השגרה היא שגרה ואותה אי אפשר לשנות. לקום כל בוקר עם הצלצול של השעון, לפתוח את המחשב כדי לא לקבל חיסור, לצאת מהשיעור ולהיכנס לאחד חדש. ובסוף, בסוף כשכל זה נגמר, אתה הולך למיטה, רובץ שם והשעות עוברות ועוברות ועוברות, פתאום כבר השעה מאוחרת, אתה נכנס להתקלח, הולך לישון, וקם לעוד בוקר.
אני באמת "מאושר" שככה משרד החינוך מבין לליבנו. שבמקום לנסות להבין אם העתקנו במבחן או לא, אולי כדאי לנסות להבין איך אנחנו מרגישים בצורה שנרגיש שאתם מתעניינים? כי דוגרי זה כל מה שאנחנו צריכים, אני לפחות. את הכתף התומכת שאני מרגיש שאין לי. לאחרונה עשיתם את הסקר הזה לא מזמן, באמת נפתחתי ועניתי הכי בכנות שאני יכול, חוץ מבשאלה אחת, האם היו לי נטיות אובדניות, כמובן שעניתי שלא. אבל זה לא מה שאני מרגיש, הסיבה היחידה שעניתי ככה זה כי לא היה לי כוח להיכנס לשיחות טיפשיות עם היועצת וכל החרטא הזה, אבל האמת היא שלא פעם ולא פעמיים עברתי ליד איזו מכונית בכביש ואמרתי, בואי, תדרסי אותי. לא פעם ולא פעמיים הלכתי לישון ואמרתי לעצמי, תעשה שאני לא אקום בבוקר.
אז לכל מי שקורא את זה, תודה שהגעתם את לפה, אם זה הגיע עד להנהלה, מקווה שיצא לכם גוק מהמוח, שתחברו עוד איזה בורג, ותבינו שהשיחה הזאת שתתקשרו ותשאלו, האמון הזה שתבנו עם התלמיד, זה הכול עבורו.