אמרתי לאמא שלי שאני מרגישה בדיכאון אחרי כמה זמן שסחבתי את זה והיא אמרה לי שזה בטח בגלל שיש לי מבחן במתמטיקה (המשך בתיאור

יכול להיות שאת עוברת הרבה דברים ביחד והם מקשים זה לא אומר שזה דיכאון נפשי בטוח זה משהו שתוכלי לצאת ממנו בגלל זה לא נראה לי צריך לאבחן אלא אם זה משהו שאת לא יכולה לצאת ממנו בגלל ואז כדי לאבחן
בכל מקרה לדעתי אחרי המבחן תגידי לאמא שלך כדי שלא תחשוב שזה תירוץ

ואת מוזמנת לדבר איתי אני לא מומחית אבל אני נחמדה

היי, כל הכבוד שדיברת עם אמא שלך גם אם היא לא הבינה, זה דורש אומץ.
אני ממליצה לך לנסות לכתוב. לא יומן, לא סיפורים, אלא אם כן את רוצה בכך כמובן, אבל תנסי לכתוב מה את מרגישה.
הייתי עושה את זה המון בתקופה שבדיעבד אני חושבת שהייתי עלולה להיכנס לדיכאון (במחשבה לאחור נראה לי שהייתי בדיכאון, אבל מעדיפה לא לאבחן את עצמי ולכן זה בגדל השערה) ולא היה לי אומץ לדבר על זה. אני זוכרת שהרגשתי כאילו הלב שלי הפסיק לפעום והתמלא באבנים, כאילו מישהו ניפץ את המוח שלי לזכוכית ועכשיו אני טובעת וצורחת מתחת למים. הייתי כל הזמן עצובה, אמרת לטצמי שאני לא בדיכאון כי לא רציתי לאבחן את עצמי וללכת לאיבחון כדי לקבל טיפול כמו שצריך היה דורש לדבר על זה עם ההורים, ולי לא היה אומץ. אז כתבתי את כל מה שהרגשתי, נשארתי ערה עד 4 בבוקר כדי שאף אחד לא יראה מה אני כותבת, ואם הרגשתי מספיק בטוח שלחתי את לחברה קרובה אליי בתל אביב. פתאום התחלנו להתכתב הרבה יותר, היא כנראה ראתה שאני צריכה את הקרבה הזאת. בסופו של דבר הכתיבה ממש עזרה לי. אני מרגישה טוב עכשיו, בערך. המשקל והדימוי העצמי הנמוך לא נעלמו, אבל אני לא מרגישה כאילו אני צורחת מתחת למים, ואני לא עצובה כל היום.
באמת כדאי לך לנסות את הכתיבה. את לא צריכה להיות טובה בזה, אבל אולי זה יועיל לך. אני מבינה את התחושות שלך. אם את רוצה לדבר (על דברים עד גבול האובדנות, כי אני לא מרגישה נוח עם האחריות הזאת) תשלחי כן ואני אשלח תגובה עם המשתמש שלי, מסיבה לא ברורה אני לא מצליחה להחליף את התגובה הזאת מלהיות אנונימית.
רק בכל זאת מזכירה לא לאבחן את עצמך לבד, את עדיין יכולה לדבר עם היועצים בבית ספר על זה ואולי הם יאשרו לך ללכת לאיבחון או משהו, או ידברו עם ההורים שלך, אין לי מושג איך זה עובד

תשמעי רואים שלאמא שלך אכפת, כי אחרי שהיא צחקה איתך היא כן שאלה אם הכל בסדר וכן התעניינה, יכול להיות שהיא באמת לא תבין אבל לדעתי אם באמת תבואי אליה ותגידי לה שאת מרגישה רע, שאת לא יודעת למה, ושאת ממש תשמחי לדבר איתה על זה או לקבל את העזרה שלה, היא תיקח הפסקה קצרה ממה שהיא עושה ותדבר איתך, ואם לא אז היא מקסימום תגיד לך שעוד מעט היא תתפנה

באמת שבזמן האחרון יצא לי לשים לב שהרבה מבוגרים הם הרבה יותר מבינים ומכילים ממה שחשבתי כשהייתי צעיר יותר (אני בן 18), פשוט צריך לבוא אליהם עם הגישה הנכונה. (שהיא בדרך כלל לבקש את העזרה שלהם, ואם משהו מפריע ביחס שלהם אלייך להגיד להם בצורה רגועה ולבקש יפה שישימו לב לזה)

אם בכל זאת את לא מרגישה שאת יכולה לשתף אותה הייתי ממליץ לדבר עם ילדים אחרים שיהיו שם כדי להקשיב ואם אין כאלה במציאות אז תמיד אפשר למצוא כאן אנשים

בהצלחה ובאמת שאני ממליץ לך לדבר עם אמא שלך
גם תחשבי על זה ככה, אם לא היית רוצה שהיא תדע, לא היית מעלה את הנושא מלכתחילה :)

אוי תגידי לה את זה כמה פעמים אולי היא תבין שזה רציני