איך זה מרגיש להיות עם חרדה חברתית?

וואלה כשלי היה חרדה חברתית
לא רציתי לצאת מהבית, תמיד הסתובבתי עם קפוצון שחור
רציתי להיעלם, לא רציתי שיראו אותי או ידברו איתי

חרא

וואו איך מסבירים את זה...
אממ נראלי שלכל אחד זה שונה, אבל לי אישית זה בעיקר פחד מלראות אנשים שהכרתי בעבר, נגיד ראיתי את האקסית שלי וחטפתי התקף פאניקה...
אני לא טובה בלהסביר אבל דבר אחד בטוח...זה לא כיף, והאיתי מתה להיפטר מזה

חרא חרא חרא, כ"כ קשה להתחבר לאנשים.

קשה,חרא,נוראי,סבל.

לא כיף גדול

מזעזע. אין רגע שאני לא חושבת על מה שאני חושבים עליי, תמיד חושבת שכשמישהו צוחק זה עליי, ככ קשה לי לתקשר עם אחרים ובאמת להביע את עצמי כמו כולם. מכירים אותי בתור השקטה אבל זה רק בגלל שאני לא מסוגלת להתנהג אחרת, זה לא מבחירה

זה פחות חרא .. יותר קשה

כנראה שתמיד היה לי חרדה חברתית אבל לא ידעתי, ביקשו ממני לעשות מבחן כזה בשביל לדעת אם יש לי חרדה חברתית ובסוף לא עשיתי אבל לפי מה שאריאנהגרנדה רשמה זה בדיוק מה שקורה לי.
אני מתביישת לאכול ליד אנשים כדי שלא יצחקו עליי, שמסתכלים עליי אני מתחילה לחשוב שהם צוחקים עליי ושונאים אותי, אני מתביישת לדבר איתם אפילו עם כאלה שהייתי חברה שלהם בעבר, אף פעם לא רשמתי בקבוצה של השכבה כי אני מפחדת שיתחילו לצחוק עליי, שאני צריכה להשלים חומר כי לא באתי לבית ספר אני מתביישת לשאול את הילדים בכיתה ונאלצת לבקש מהמורה שתשאל אותם.

וואו זה נורא.
אני לא רוצה בכלל לצאת מהבית, מנסה לא להתבלט, מובכת מכל סיטואציה, אני לא מסוגלת ללכת לבית ספר בלי תחושת החרדה שיש שם מלא אנשים וישימו לב אליי ויסתכלו עליי, ומה הם יחשבו? ואני שונאת שם את כולם ורק מהתחושה הזאת אני נלחצת ונחרדת.
אני מתביישת גם לאכול/ לשתות בפני אנשים בגלל חוסר ביטחון שיש לי, אני מרגישה כל הזמן שאני לא מספיק וכל הזמן עסוקה במה חושבים עליי, מה עשיתי לא בסדר? ואז אני אחשוב על זה כל היום ואדכא את עצמי.
בכללי, כל אינטראקציה עם אנשים מכניסה אותי לחרדה (לפעמים יותר, לפעמים פחות) ואני ממש סובלת מזה ואף אחד לא מבין למה.
הרבה פעמים כשאני צריכה להציג אני מתחילה לגמגם ולשכוח דברים ואז אני מובכת וזה מכניס אותי עוד יותר לחרדה. אני שונאת להציג דברים

פעם היה לי וזה הדבר הכי קשה שיש.
הרגשתי שכולם שופטים אותי , מסתכלים עליי , מדברים עליי אז הסתתרתי כל הזמן - בחרתי לשבת הכי מאחורה כדי שלא יהיה בולטת ובארוחות כיתתיות אמרתי שאני לא רעבה כי פחדתי לאכול ליד אנשים וליטרלי שכחתי איך אוכלים נורמלי.
סבב דיבור בכיתה זה הסבל של הסבל ככל שהתור מתקדם קצב הלב גדל את מרגישה את פעימות הלב שלך וחושבת לעצמך איך אני קוברת את עצמי והלוואי שיגמר השיעור לפני שאני אדבר .
( אגב לא לגמרי התגברתי על זה אבל הפחד ירד טיפה)

**טריגר התקפי חרדה חרדה חברתית ואני הולכת לספר על חוויות לא ככ נעימות מהבית ספר**

כשלי הייתה הייתי ממציאה שאני חולה כדי לא ללכת לבית ספר, כשהייתי נכנסת הבטן שלי הייתה מתהפכת והייתי ממש לחוצה בזמן השיעורים אני הרגשתי שכולם בוהים בי ולפעמים הייתי מתחבאת בשירותים כדי לא להיכנס לשיעור. בזמן ההפסקות ישבתי על קופסא שהייתה לנו מחוץ לכיתה בוכה את החיים שלי, כמעט כל שבוע היה לי התקף חרדה, וזה שהרביצו לי שם לא ממש עזר לזה.
בזמן השיעורים הייתי מתחלפת על השולחן כדי להעביר את השיעור כמה שיותר מהר ולתת לעצמי הסחת דעת טובה, לפעמים בהפסקות מספיק שעברו לידי והייתי רצה לשירותים בוכה בהיסטריה.

אל תקראו לי מגזימה, כי אתם לא הייתם רוצים להיות שם במקומי.

נוראי
למאו

רע

אצלי יש חרדה חברתית אני דיי בטוחה אבל אני לא מאובחנת אז אני פשוט אגיד מה יש לי.
בעיקרון יכול להיות שתמיד הייתה לי חרדה חברתית אבל רק בכיתה י היא ממש "התפרצה", ולא רציתי ללכת לפסיכולוג עד השנה כי אני לפני גיוס לצהל ואני מפחדת ברמות קשות.
אצלי אין התקפי חרדה אבל כן אם אני אגיע למקום חדש לבד אני אלחץ ברמות.
זה מחשבות יום לפני על מה יקרה מחר ואם יאהבו אותי או לא, ומה אני אגיד כשאני אגיע, יהיו אנשים רעים, נחמדים, מפחדת שאני אהיה ביישנית כהרגלי ואראה מוזרה ומגושמת. בדרכ גם יורד לי התאבון וקצב הלב עולה.
זה מאוד קשה כי זה מאוד מגביל אותי, אני כבר בת 18 ואני לא עבדתי בחיים במקופ עבודה חדש לבד( אגב זה קורה היום ואני לחוצה ברמות), אני לא הולכת נגיד לספר או לקניון לבד, פיספסתי המון הזדמנויות ודברים טובים שאולי היו יכולים לקרות.
בבית ספר כבר פחות קשה לי, גם לבד ובמיוחד עם חברות.
אבל אני לא אוהבת להשתתף בכלל, בכיתה יהיה לי יותר קשה, בזום יותר קל לי אבל אני עדיין לא משתתפת.
הבעיה גם שכבר לא בא לי לספר למישהו על זה, כי אני מרגישה שאף אחד לא יבין אותי ויחשבו שאני פשוט מוזרה, כי אני בת 18 ואני צריכה להתבגר.
גם תמיד מקטלגים אותי כשקטה ואני הכי לא, אני חפרנית ואני גם אוהבת להצחיק והלוואי שפשוט הייתי נכנסת למקום חדש ויודעת מה לעשות, במקום זה אני פשוט מחליטה לא לדבר.
גם תמיד יש את הפחד הזה שיחשבו שאני נדחפת, או נדבקת, בגלל זה אני לא אתחיל לדבר עם קבוצה במקום חדש ויהיה לי יותר קל לדבר עם בן אדם אחד.

מרגיש רע

חרא
אני מפחדת לצאת מהבית רוב הזמן
קשה לי בבית ספר
עוד דברים שלעולם קל לעשות ולנו קשה

בקושי יצאתי מהבית תמיד הייתי עם זקט שחור והייתי מתרחקת מילדים שנראים לי מאיימים

סיוט

שאני מנסה להתקרב לאנשים ולא משנה כמה אני מנסה אני לא מצליחה
בטחון עצמי נמוך, שאני מנסה להוציא משהו מהפה שלי, רק להגיד את הדבר הכי פשוט בעולם
או שאני לא מצליחה לומר משהו, או שאם אני אומרת אני אחרי זה חושבת ומתחרטת שאמרתי את זה
לשבת לבד בהפסקות, להרגיש חרא על זה שאני לא מצליחה לפתח שיחה נורמאלית עם אף אחד, שאף אחד לא מתקרב אליי
כל היום שמה אוזניות שזה ייראה כאילו זה מבחירה ולא יחשבו שאני מסכנה, מדמיינת מה חושבים עליי ומה מדברים עליי
אפילו לשלוח הודעה בקבוצה בוואצפ היה לי קשה

זה כל כל קשה. את חושבת שכולם שופטים אותך ושונאים אותך ואת מתביישת לעשות דברים בסייסים

זה נוראי

לחץ מזה שמדברים אליך..
פחד ממה יחשבו עליך
אי נוחות בכל מקום חוץ מלבד בחדר
קןשי ליצור חבריות
פחד קהל
לפחד לדבר עם אנשים אפילו לשאול מה השעה
תחושה שאת תמיד נדחפת ומפריעה לכולם

לתכנן משפטים של מה תגיד לאנשים לפני שהם מדברים איתך

לא כיף כל הזמן לבד כל הזמן צמרמורת ורעידות וכל הזמן פחד אני פוחדת להגיע לבית ספר

הייתה לי פעם חרדה חברתית לא ברמה קיצונית ,זה התחיל בחטיבה בכיתה ז הייתי ביישנית וגם כולם היו ערסים ופרחות
הייתי שקטה,הייתה לי רק חברה אחת שהיתה לה חרדה חברתית ממש קיצונית..ואיתה הייתי
פחדתי גם לשאול בחוץ מה השעה או לדבר תמיד הייתי ממש חושבת בראש על הניסוח של הדיבור שלי כי הייתי בטוחה שישפטו אותי על כל מילה שתצא לי מהפה,מה יגידו עליי כל כך דאגתי לגבי זה שפשוט שתקתי ואנשים לפעמים שכחו שאני שם,מרוב השקט
לחברה שלי החרדה הייתה קשה יותר,אני עברתי לתיכון אחר לגמרי בגלל מגמה שרציתי והיא נשארה בתיכון הזוועתי ההוא עם כל הפרחות והערסים והייתה מבודדת פחדה מאנשים ולא רצתה להכיר חברים בכלל ולא ידעה איך להכיר חברים
וכן אצלי זה באמת התבטא גם בשקט נוראי,פחד קהל הלב שלי כל כך דפק כשביקשו ממני בכיתה להקריא משהו ממש הזעתי,חיפשתי את המילה הנכונה רק כדי שלא יישפטו אותי אנשים ומה יחשבו עליי..והרגשתי תמיד לא שייכת והעדפתי להיות לבד מאשר עם אנשים,שנאתי ללכת לסופר אפילו או לשאול משהו רק לא להיתקל באנשים או בכלל להתקשר בשיחת טלפון זה היה הסיוט של החיים שלי
יכולה להגיד שעכשיו אני כבר אחרי הצבא והחרדה כמעט ירדה נשארתי ביישנית אבל מאוד חברותית אין לי ממש חברים עדיין כי כולם קקות אבל זה הרבה יותר טוב ממה שהייתי וגם קצת נעלם הפחד קהל

זה נורא כיוון שזה גורם לבעיות נפשיות ואתה משלה את עצמך למקומות אחרים במקום לחשוב על החיים ואתה כל הזמן לבד ועצוב ומרגיש מת מבפנים וחי בזוועה מבחוץ

חרא פשוט.
אני רוצה להתחבר לאנשים אבל אני לא מצליח.
בסטיאוציות חברתיות, אני מאוד מתקשה ומאוד לחוץ.
כשיש המון אנשים בחדר, אני נהיה בהתקף חרדה.
אני רוצה רק שהם יעזבו, אני מצד אחד רוצה ת'לבד שלי מצד שני אני יותר ריצה להיות עם אנשים.
אבל להיות עם אנשים גורם לי לרצות להיות לבד ולהיות לבד גורם לי לרצות עם אנשים.
זה לופ שפשוט לא מץנגמר, אני גם ביישן ויש לי כמה ערעורים בביטחון העצמי שלי (אם ככה כותבים ערעורים)
ואני לא יודע למי אני רוצה להתחבר, כאילו אני חצי יודע וחצי לא יודע,
אני לפעמים באמת רוצה להתחבר לערסים רק בשביל לצאת אבל אני באמת לא רוצה להתדרדר ואני כבר לא יודע אני מבולבל מאוד.
כשאני באוטובוס אני מבואס, בדרך כלל אני יושב לבד, מרגיש בודד מאוד, לא מדבר עם אף אחד פשוט רוצה רק להגיע הביתה.
אני לרוב לא מדבר עם חברים, החברים שלי לא הכי טובים ורובם שהיו היו מזוייפים ואין לי באמת חברים שאני באמת רוצה שתמיד חלמתי עליהם.
אפילו בוקר טוב קשה לי להגיד לילדים מהכיתה,
אני לא יוזם שיחות , לא יודע איך למצוא נושאי שיחה גם עם חברים,
הביטחון שלי די ברצפה או שלא או שהוא עלה אני כבר לא יודע.
כשאני הולך ליד חבורת ילדים אני מרגיש רע שכאילו הם מסתכלים עליי וכנראה מדברים עליי ואני אחרכך נכנס למחשבות שליליות.
אני בכיתה ז חשבתי שאף אחד לא רוצה אותי, הייתי בודד לאללה, למרות שהיו פעמים שהייתי ביחד עם מלא ילדים אבל עדיין ההרגשה הזאת תמיד הייתה, אני פחדתי להביע את דעתי, פחדתי שירדו עליי וכשירדו גם אם זה בצחוק הייתי לחוץ ועצוב מזה שאני לא מחזיר כי אני לא יודע.
אני עדין מאוד, אם יחזירו לי מכה אני לא אחזיר לרוב, אם יקללו אותי אני לא אעשה כלום.
אני עושה זאת גם כי אני פוחד מהדיבורים של האנשים,
כשהמשפחה שופטת אותי על זה שאני תמיד בחדר או לא מדבר עם חברים ובודד כזה הם לא יודעים מה באמת עובר עליי.
אני מרגיש אהוב, כי אני בתכלס ילד טוב שעוזר לכולם אבל אני מרגיש שזה לא מספיק.
כן נותנים לי כחברים מהיסודי כיפים וכו' אבל מה?
כל אחד יכול לעשות את זה לא? כולה כיף?
קשה לי להביע את עצמי בצורכ נורמלית, כששואלים אותי שאלה אני מדבר לעיתים קרובות די בשקט ואני לחוץ ומגמגם.
בדיסקורד, סטיפס ושאר הרשתות החברתיות קל לי להביע את דעתי כי פה זה מאנונימי אבל עדיין כשיוצאים עליי פה לפעמים על הדעות שלי זה עושה לי רע ואני חושב שאולי אני אדם רע
ואז אני אומר לעצמי אולי בגלל זה אנשים לא רוצים להיות איתי ואולי אני סתם חרא ומציק ומעצבן ובאמת שזה מציק ההרגשה הזאת והרגשה נוראית.

בדיסקורד אני תמיד מפחדת לדבר בוויס עם בנים כי אני מפחדת שאני לא אדע מה להגיד אם הם ירדו עליי.
מצד שני אני אוהבת לרדת על אנשים בצחוק ואני אוהבת את הסוג הומור הזה של בנים פשוט עם אנשים שאני מכירה, כי אם אני לא מכירה אני נלחצת ובסוף יוצא שאני סתם מעפנה או נעלבת או אומרת שטויות.

^^וטפ אריאנהגרנדה זה נשמע כאילו זה כתוב עליי כאילו כמעט הכל שם בול אני זה עצוב לול

אני עם חרדה חברתית כאילו ברמה ממש גבוהה וזה חרא
אני אספר על איך זה אצלי אישית
זה נוראי זה בחדר שלי להרגיש חרדה כי עוד כמה ימים אני אפגש עם אנשים
זה ללכת עם סווצרטים אוברסייז גדולים כדי להחביא את עצמך כמה שרוצים
זה התקפי חרדה לפני בגלל או בזמן סיטואציה חברתית
זה לפחד מכל מילה של אחרים
זה לא להיות מסוגלים לתחזק טוב חברות כי כל הזמן חושבים שמעיקים עליהם ולא רוצים להיות איתם
זה להיות עם אוזניות ומוזיקה כל רגע נתון כשיש אנשים
זה ללכת ברגל חצי שעה שעה עם תיק מבית הספר (ועם מוזיקה באוזניות) בשביל לא לנסוע באוטובוס מלא/לא לבקש שמישהו שינקב עליך/לא לבקש טרמפ מילד אחר
זה שאם אין לך חברים אי אפשר ליצור חדשים סתם ככה כי כמו שאמרתי אני לא מסוגלת לתחזק חברות
זה לפחד לדבר עם אחרים ואז חושבים שאתם סנובים
זה שיפריע לי משהו אבל אני לא אעיר עליו כדי שלא יחשבו שאני מעצבנת שמתלוננן על הכל
זה לא לאכול או לשתות בציבור כדי שלא ישפטו את הדרך שבה אני אוכלת או שאותה
זה לדעת שגם אם ישפטו אותי או ירכלו עלינו או כל דבר אין לי באמת שום סיבה שתהיה לי חרדה חברתית ולדעת שהפחד מוקצן ולשנוא את עצמך על זה
זה שכל בן אדם שנייה שמתבייש לרגע אומר שיש לו חרדה חברתית
זה שאומרים לך להפסיק להיות ביישנית אבל כל מה שאת עושה כרגע זה לנסות לא להכנס להתקף
זה להרגיש בודדים אבל לפחד מידי לעשות עם זה משהו
זה לפחד לשאול שאלות בכיתה אז צריך מורים פרטיים וגם להם מתביישים להגיד שלא הבנת ורומזים להם כזה
זה שמתחיל התקף כשהמורה מחליטה ברנדומליות בתענו על שאלה
זה להבריז ממבחנים בעל פה
זה לא להציג עבודות מול הכיתה בכל תירוץ
זה לעשות עבודות קבוצתיות לבד גם אם זה קשה
זה שמילה אחת לא נעימה של ילד או שישפטו משהו פיצי יחמיר את החרדה החברתית פי כמה
זה שאנשים שנלחצו אומרים 'וואי איזה התקף חרדה היה לי אתמול בגלל המבחן' ולא הצלחתי ללמוד בגלל שכל פעם שניסיתי נכנסתי להתקף מהמחשבה שהוא יהיה בבית הספר
זה לא להשתתף משחקי חברה שעושים
זה לפחד ליצור קשר עין
זה לפחד לבקש ללכת לשירותים
זה שאף אחד לא מבין אותך ומרגישים לבד
זה שהכי טוב לי לבד בחדר אבל אני לא אוהבת להרגיש לבד....
ויש עוד.....