תגידו גם לכם קורה שאתם שוכחים שהאנשים שמסביבכם הם גם בני אדם שיש להם רגשות וצרכים?

אני אף פעם לא שוכח, להפך זה תמיד מה שאני מסתכל, כל אדם שעומד לפני לא משנה איך הוא נראה ועצם העובדה שאני שופט בהתחלה על פי המראה(כמו רוב האנשים) לא משנה, מהר מאוד אני חוזר לעצמי ומבין שמולי עומד אדם, והרבה פעמים אני יכול לראות את הצער שלו. (אבל לעשות משהו בנידון זה כבר סיפור אחר)

לא, מה פתאום.
אבל כשאני בהתקף חרדה אז כמובן העדיפות שלי היא קודם כל למצבי
אבל אני תמיד טורחת לעזור לאחרים

בדרכ זה קורה עם ההורים,
אתה חושב שהם יכולים לתת לך הכל ולספק לך הכל בכל זמן וזה גורם לך לשכוח שגם הם בעצם בני אדם שמתעייפים וצריכים מנוחה

לא,אבל קרה ששכחו לי כאילו.