אני חייבת לפרוק, גם אם כמו תמיד, לאף אחד לא באמת אכפת.

נמאס לי, נמאס לי, נמאס לי שאני לא מוצאת חברות אמת כאלו שיבינו אותי כאלו שיהיו איתי ואני איתם בזמנים הקשים, נמאס לי שהחברה שנחשבת החברה הכי טובה שלי לא מסוגלת אפילו לשמור לי כיסא. היום הלכתי לרגע ובקשתי שתשמור לי מקום
וכשבאתי הייתה מישהיא לידה סימנתי לה עם הראש מה? והיא אמרה אני אמרתי לה וזהו.
היא אוהבת אותי אבל לפעמים נשבר לי ממנה.
אני כמעט בחיים לא מבקשת כלום כלום יכולה להסתדר בכוחות עצמי. אני בפנימיה ולחברה שלי הייתה שקית של מקופלות עם אולי חמישים ואם לא יותר, בפנים במקום לא הכי גלוי ככה שכנראה אף אחת לא מבקשת ממנה ואני איתה בחדר אז בוודאות. ביקשתי מקופלת אחת. אחת. והיא אמרה לא אני שומרת את זה. מה רע לך? למה תמיד אני הכי נותת בעולם הכי משקיעה הכי רוצה שיהיה טוב לכולם ופשוט מקבלת חרא לפרצוף.
אני חברה של כולם ולא חברה של אף אחת.
מתי כבר המצא את עצמי? מתי יהיו לי חברות? לעולם?