החיים היו חרא, עכשיו הם חרא, וכנראה יהיו חרא

הכל חרא. אני עברתי מלפני מלא זמן ליישוב עם מטומטמים שאני לא מתחבר אליהם בשיט ובית ספר מחורבן מכל הבחינות. היה לי טוב בעיר הקודמת שגרתי בה אבל היה יקר אז עברנו ליישוב המסריח והמחורבן הזה.
אני מרגיש שמאז שעברנו לשם החיים שלי התהפכו והכל נהיה חרא. כשהייתי קטן לא סתם הייתה לי תחושת בטן שהולך להיות פה רע. כי רע פה. חרא פה. אי אפשר לדבר פה עם אף אחד ברצינות, כולם פה ערסים עם בעיות בשכל שמדברים כמו קופים שיכורים ואתה נחשב מטומטם כי אתה לא מטומטם כמוהם. משהו הזוי.
נמאס לי. ובתכלס אני בעצמי גם אידיוט, אני ילדותי ולא מבין איך אני אף פעם לא מתגבר. אני סוג של מתגבר אבל צוחק כמו ילד קטן מכל דבר ואולי זה גם קשור לזה שאני לא מתחבר אליהם.
אני מתגעגע לחברים הישנים שלי, אבל ניתקתי איתם קשר כי גם גדלתי הרי ביישוב הזה והשתנתי מהם, והם מרגישים בשבילי לגמרי מוזרים. אני נמצא באמצע, אבל אני לא מוצא עוד אנשים באמצע.
אבל אני באמצע גוש של חרא גדול כי הכל חרא
זה פריקה נאמנים די למחוק כל דבר שבלי סימן שאלה