מה אתם חושבים על מה שכתבתי? (פירוט)

אין לי את השקט שלי.
אני פאקינג בן 18, ישלי חדר עם אחות קטנה
אני לא יכול להרגיש בנוח, בנוח ללכת לחדר ולדבר שם על מה שבאלי עם מי שבאלי
אני לא יכול להרגיש בנוח ולבכות עם אוזניות ומוזיקה, אני לא יכול להרגיש בנוח להכין לי משו לשתות ולחזור לחדר
כי ישר ישאלו אותי דברים, ומה קורה, ואולי בוא לשבת איתנו, אני רוצה שקט.
אני רוצה לקום בבוקר ולשים את המוזיקה שאני אוהב בפול ווליום, להתקלח, להכין לי משו לשתות ולשבת על הלו"ז של מה אני עושה היום,
נמאס לי לקום לבוקר שישר עושים לי בוקר טוב, ממצב, וזורקים עליי מטלות להיום כאילו אני המנקה, לא בא לי, אני יודע, זה עוזר,
אני אח בכור, אני צריך להוות דוגמא, אבל הכמות שאני נותן מעצמי יותר מידי גדולה, זה גולש עליי יותר פאקינג מידי שזה כבר מתסכל.
אני רוצה לגור בבית לבד. בלי אף אחד. וזאת התחושה שלי.
אני רוצה לחזור הביתה לשקט, לא לחיבוקים ולמה קורה?
לא באלי לתקשר עם אנשים, אני רוצה הפסקה מתקשורת עם אנשים.
פשוט שקט אמיתי.
אבל כנראה שזה יקרה רק אחרי צבא, כי עוד מעט הגיוס, ועד הגיוס אני בבית, ופה? פחחח, בחיים לא יתנו לי מה שאני באמת רוצה.
בעבר היו מוולים כל היום מחוץ לבית, היום, אני צריך לצאת יותר, אני צריך ליזום, יציאות עם חברים, עבודה, כושר, אומנות לחימה, המשפחה
אוהבת אותך ואתה אותה אבל באמת שדיסטנס לא יזיק, עוד מעט צבא.
תחכה לזה.
נמאס לי להיות מזויף, להסתובב עם אנשים שפחות באלי להסתובב איתם, לעשות דברים ולהחליק אותם על חשבוני, ללבוש חיוך שקשה,
לעזור לאמא ואבא ברגע שמבקשים ממני משו,זה נמאס, זה מתסכל, זה כואב.
יש לי חיים, בא לי להתנתק.

לעומת זאת, יש לי כאב נפשי בצורה פסיכית, אני סגור מאוד, ולא משתף, ופשוט לא מרגיש שיש לי את מי לשתף, אני בודד, ואני מדחיק המון כאב של כמה שנים טובות.
אם מסתכלים עליי כלפי חוץ אני נראה הבן אדם הכי עסוק ושמח בעולם, אבל מבפנים אני נואש ללו"ז כמו שצריך בחיים ולחברים אמיתיים שאני יכול לפרוק אליהם. כל הזמן, כל היום.
אני צריך אותם.

מתוסכל, אשמח לייעוץ ועזרה(: