לדעתכם, מה למידת אנגלית צריכה להיות יותר - חוויה כיפית או עבודה קשה ומפרכת?

לאחרונה התחלתי ממש להתאמץ בלימוד השפה, כי הבנתי כמה קשה לי לתקשר עם אנשים שונים באנגלית וכמה אוצר המילים שלי מורכב בעיקר ממילים ממש בסיסיות, אז החלטתי שזה חשוב לי לשפר את האנגלית שלי כמה שאפשר. התחלתי להשתמש במילון וב-google translate הרבה יותר פעמים, הייתי ממש נחוש להעשיר את אוצר המילים שלי לרמה הגונה כדי שאוכל לתקשר בצורה יעילה יותר באנגלית ולא יהיה לי כל כך קשה עם ספרים ומאמרים שמכילים הרבה מילים שונות שסביר להניח שלא אצליח להבין את המשמעות שלהן בהתבסס על ההקשר שהן ניתנות בו. התחלתי לתרגם כל מילה ומילה חדשה שנתקלתי בה לשפת האם שלי ב-Google translate, והשתפרתי בצורה די טובה.
עם זאת, מאז שהתחלתי להכריח את עצמי לחפש כל מילה חדשה שאני נתקל בה, באמת התחלתי לאבד את הכיף שהיה לי ללמוד שפה. לפני כן, צרכתי בעיקר תוכן באנגלית (כמו סרטוני יוטיוב, ספרים וסרטים) רק בשביל הכיף, מאוד נהניתי מהתוכן הזה. לא הציק לי כל כך ללמוד את השפה. נהגתי להתעלם ממילים שאני לא מכיר ולנסות ליהנות מהסרטון או מהספר שאני צופה בו מבלי להכיר אותן.
עכשיו, כשאני יותר קפדני עם עצמי לגבי למידת השפה, מכריח את עצמי לוודא שאני יודע כל מילה ומילה שנמצאת בשימוש במה שאני קורא או צופה ולוודא שאני עושה את הבחירה הנכונה של המילים תוך כדי דיבור או כתיבה, אני מרגיש שלימוד אנגלית הפך ליותר עינוי מאשר כיף. אני לא יכול להנות מהתכנים שאני צורך יותר, כי אני מתמקד יותר בלימוד אוצר המילים שבו נעשה שימוש במקום להעביר את הזמן איתם. מה אתם חושבים? האם כדאי לי לוותר על זה ופשוט להמשיך לצרוך תוכן באנגלית בשביל הכיף, ולתת למוח שלי לעשות את העבודה של לימוד השפה באופן טבעי, מבלי להתאמץ בעצמי בזה? או שככה צריך להיות לימוד אנגלית ואני צריך לשמור על זה כך, כדי שבהמשך כשאשפר את האנגלית שלי בצורה משמעותית, אוכל להבין טוב יותר את התכנים באנגלית שאני צורך וליהנות מהם יותר?