2 תשובות
תגובת יונה (א-ד)
בסוף הפרק הקודם ה' מחל לאנשי נינוה לאחר ששבו ממעשיהם הרעים. יונה כועס על החלטתו של ה' "וַיֵּרַע אֶל־יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ" (א) והוא מסביר שבגלל מידת הרחמים של ה', הוא ברח מהשליחות הראשונה: "כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל־חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וְנִחָם עַל־הָרָעָה" (ב). יונה אף מחריף את תגובתו ואומר: "קַח־נָא אֶת־נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי" (ג). ה' עונה ליונה: "הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ" (ד).
הקיקיון (ה-יא)
יונה יוצא מנינוה, ויושב תחת סוכה בצל "עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה־יִּהְיֶה בָּעִיר" (ה). ה' מצמיח ליונה קיקיון, שזה ככל הנראה שיח גדול שמעניק צל ליושבים תחתיו. יונה שמח על הקיקיון "וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל־הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה" (ו). למחרת מזמן ה' תולעת שמייבשת את הקיקיון, ובעלות השחר מביא ה' רוח שמפזרת את עלי הקיקיון. בעקבות היעלמות הקיקיון יונה מגיב בחריפות: "וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל־רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת־נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי" (ח). כעת ה' נגלה ליונה ומוכיח אותו: "אַתָּה חַסְתָּ עַל־הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא־עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן־לַיְלָה הָיָה וּבִן־לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ־בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע בֵּין־יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה" (י-יא). כלומר ה' מוכיח ליונה שמידת הרחמים מוצדקת, ועל הנביא להיות פחות צדקן בתפיסותיו.
עוד סיכום
תוכן פרק ד'
יונה הצליח בשליחותו. אנשי נינוה האמינו לו, חזרו בתשובה והעיר ניצלה.
אולם יונה כועס: "וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו" (ד' 1)
הסיבה העיקרית לבריחתו של יונה משליחותו נאמרת במפורש בדבריו "על כן קדמתי לברוח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה" (ד' 2).
לדעתו של יונה, אנשי נינוה לא היו ראויים לרחמים ולסליחה על פי השקפת יונה, יש לנהוג על פי מידת הדין, חוטא חייב להיענש.
הסיבה לבריחה הייתה, אם כן, אי הסכמתו של יונה עם האל לגבי הדרך הראויה בה יש לנהל את העולם !
כיוון שיונה ידע מראש כי האל ינהג באנשי נינוה על-פי מידת הרחמים, הוא סרב למלא את שליחותו וברח ממנה. יונה כל כך כועס על ה' שסלח לאנשי נינוה, עד כי הוא מבקש למות "ועתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי" (ד' 3)
תגובת ה': האומנם כל כך חורה לך שסלחתי לאנשי נינוה ? "ההיטב חרה לך" (ד' 4)
יונה אינו עונה, יוצא אל מחוץ לעיר נינוה, בונה סוכה ויושב בצילה לצפות עד אשר יראה מה יהיה בעיר.
משל הקיקיון
"וימַן (זִמֵּן) ה' קיקיון (שיח שצמיחתו והתפשטותו מהירות מאוד, ועליו הרחבים נותנים צל).
ה' מלמד את יונה לקח באמצעות הקיקיון: ה' מצמיח את הקיקיון שנותן צֵל ליונה.
יונה שמח על החסד שעשה אתו האל: "וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה" (ד' 6)
ה' מזמן תולעת שאוכלת את הקיקיון ובהמשך מזמן ה' רוח חמה. השמש תופחת על ראשו של יונה. יונה מרגיש רע ומתעלף. יונה מבקש בפעם השנייה למות.
תגובת ה': "ההיטב חרה לך על הקיקיון" (ד' 9) , האם כואב לך מאוד על אובדן הקיקיון ?
תגובת יונה: "היטב חרה לי עד מוות" (ד' 9)
מוסר ההשכל של משל הקיקיון: "ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון (אתה הצטערת על הקיקיון) אשר לא עמלת בו ולא גדילתו שבן לילה היה ובן לילה אבד (ד' 10) ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה" (ד' 11).
זוהי שאלה רטורית: ה' אומר ליונה כואב לך על הקיקיון אשר לא עמלת עבורו ולא גדלת אותו, שבלילה אחד היה ובלילה השני נעלם ואני לא אחוס על העיר הגדולה נינוה, שיש בה יותר מ- 120,000 בני אדם ותינוקות (שאינם יודעים להבדיל בין ימינם לשמאלם) ובעלי חיים ?
במילים אחרות, אם אתה חסת והצטערת על הקיקיון שלא עבדת עבורו ולא גידלת אותו ואשר היה בן לילה ובן לילה אבד קל וחומר (על אחת כמה וכמה) שאני אחוס על העיר נינוה, שיש בה אלפי בני אדם, תינוקות ובע"ח.
רעיונות מרכזיים לפרק ד'
מידת הדין ומידת הרחמים: במסורת היהודית נזכרות מידות של ה' (תכונות).
שתי התכונות העיקריות של ה' הן מידת הדין ומידת הרחמים.
שתי תכונות אלה משלימות אחת את השנייה.
א. מידת הדין הנהגת העולם על-פי הצדק, המשפט והענישה.
בסוף הפרק הקודם ה' מחל לאנשי נינוה לאחר ששבו ממעשיהם הרעים. יונה כועס על החלטתו של ה' "וַיֵּרַע אֶל־יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ" (א) והוא מסביר שבגלל מידת הרחמים של ה', הוא ברח מהשליחות הראשונה: "כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל־חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וְנִחָם עַל־הָרָעָה" (ב). יונה אף מחריף את תגובתו ואומר: "קַח־נָא אֶת־נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי" (ג). ה' עונה ליונה: "הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ" (ד).
הקיקיון (ה-יא)
יונה יוצא מנינוה, ויושב תחת סוכה בצל "עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה־יִּהְיֶה בָּעִיר" (ה). ה' מצמיח ליונה קיקיון, שזה ככל הנראה שיח גדול שמעניק צל ליושבים תחתיו. יונה שמח על הקיקיון "וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל־הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה" (ו). למחרת מזמן ה' תולעת שמייבשת את הקיקיון, ובעלות השחר מביא ה' רוח שמפזרת את עלי הקיקיון. בעקבות היעלמות הקיקיון יונה מגיב בחריפות: "וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל־רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת־נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי" (ח). כעת ה' נגלה ליונה ומוכיח אותו: "אַתָּה חַסְתָּ עַל־הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא־עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן־לַיְלָה הָיָה וּבִן־לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ־בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע בֵּין־יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה" (י-יא). כלומר ה' מוכיח ליונה שמידת הרחמים מוצדקת, ועל הנביא להיות פחות צדקן בתפיסותיו.
עוד סיכום
תוכן פרק ד'
יונה הצליח בשליחותו. אנשי נינוה האמינו לו, חזרו בתשובה והעיר ניצלה.
אולם יונה כועס: "וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו" (ד' 1)
הסיבה העיקרית לבריחתו של יונה משליחותו נאמרת במפורש בדבריו "על כן קדמתי לברוח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה" (ד' 2).
לדעתו של יונה, אנשי נינוה לא היו ראויים לרחמים ולסליחה על פי השקפת יונה, יש לנהוג על פי מידת הדין, חוטא חייב להיענש.
הסיבה לבריחה הייתה, אם כן, אי הסכמתו של יונה עם האל לגבי הדרך הראויה בה יש לנהל את העולם !
כיוון שיונה ידע מראש כי האל ינהג באנשי נינוה על-פי מידת הרחמים, הוא סרב למלא את שליחותו וברח ממנה. יונה כל כך כועס על ה' שסלח לאנשי נינוה, עד כי הוא מבקש למות "ועתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי" (ד' 3)
תגובת ה': האומנם כל כך חורה לך שסלחתי לאנשי נינוה ? "ההיטב חרה לך" (ד' 4)
יונה אינו עונה, יוצא אל מחוץ לעיר נינוה, בונה סוכה ויושב בצילה לצפות עד אשר יראה מה יהיה בעיר.
משל הקיקיון
"וימַן (זִמֵּן) ה' קיקיון (שיח שצמיחתו והתפשטותו מהירות מאוד, ועליו הרחבים נותנים צל).
ה' מלמד את יונה לקח באמצעות הקיקיון: ה' מצמיח את הקיקיון שנותן צֵל ליונה.
יונה שמח על החסד שעשה אתו האל: "וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה" (ד' 6)
ה' מזמן תולעת שאוכלת את הקיקיון ובהמשך מזמן ה' רוח חמה. השמש תופחת על ראשו של יונה. יונה מרגיש רע ומתעלף. יונה מבקש בפעם השנייה למות.
תגובת ה': "ההיטב חרה לך על הקיקיון" (ד' 9) , האם כואב לך מאוד על אובדן הקיקיון ?
תגובת יונה: "היטב חרה לי עד מוות" (ד' 9)
מוסר ההשכל של משל הקיקיון: "ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון (אתה הצטערת על הקיקיון) אשר לא עמלת בו ולא גדילתו שבן לילה היה ובן לילה אבד (ד' 10) ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה" (ד' 11).
זוהי שאלה רטורית: ה' אומר ליונה כואב לך על הקיקיון אשר לא עמלת עבורו ולא גדלת אותו, שבלילה אחד היה ובלילה השני נעלם ואני לא אחוס על העיר הגדולה נינוה, שיש בה יותר מ- 120,000 בני אדם ותינוקות (שאינם יודעים להבדיל בין ימינם לשמאלם) ובעלי חיים ?
במילים אחרות, אם אתה חסת והצטערת על הקיקיון שלא עבדת עבורו ולא גידלת אותו ואשר היה בן לילה ובן לילה אבד קל וחומר (על אחת כמה וכמה) שאני אחוס על העיר נינוה, שיש בה אלפי בני אדם, תינוקות ובע"ח.
רעיונות מרכזיים לפרק ד'
מידת הדין ומידת הרחמים: במסורת היהודית נזכרות מידות של ה' (תכונות).
שתי התכונות העיקריות של ה' הן מידת הדין ומידת הרחמים.
שתי תכונות אלה משלימות אחת את השנייה.
א. מידת הדין הנהגת העולם על-פי הצדק, המשפט והענישה.
אני ממליצה להיכנס לאתר 929, יש שם הרבה סיכומים ופירושים של הפסוקים