מצאתי קטע שכתבתי לפני שנה, מה חושבים עליו?

למה אני כל כך רעה?
ראיתי אותה, ראיתי את הכאב שהשתקף בעינייה הצלולות, ראיתי, ובכל זאת המשכתי לנסוע.
התעלמתי.
יכולתי לעצור, יכולתי לעזור לה, יכולתי להיות שם בשבילה,
ובמקום זה, במקום לעשות את הדבר הנכון, הייתי אנוכית.
במקום לתת קצת מעצמי בשבילה, המשכתי הלאה... לעוד יום אחד קטן וחסר משמעות.

למה אני כל כך אנוכית?
היא הסתכלה אל תוך עיניי, היא הייתה שבורה...
וכל מה שחשבתי עליו היה לעבור לנתיב רחוק יותר ולשכוח.

הדמעות מטשטשות את ראייתי, אני חייבת לעצור בזמן ולתת לעצמי להתפרק.
לצרוח.
הילדה הזאת... היא הייתה כל כך חסרת ביטחון,
עומדת שם בכביש ומחכה שמישהו יבוא להציל אותה.
וכולם רואים, כולם מביטים, כולם מסתכלים,
אבל אף אחד לא עוצר.
לא עוצר בשבילה, לא מנסה להרים אותה מהמדרכה ולצאת איתה לדרך.
היא נשארת לבד.

אני ממשיכה לצעוק, מנסה לשחרר.
לשחרר את המראות, את האשמה.
זאת אשמתך!
את היית יכולה לעצור.
היית יכולה לגשת אל הילדה הקטנה והמפוחדת, לומר לה שהכול יהיה בסדר, שהכול יעבור.
שהרמזור יתחלף לירוק.
אבל במקום זה נתת לה להישאר לבד בעולם.
נתת לה לדאוג לעצמה.
לסטות מהשביל ולהמשיך לרוץ.
למה?
למה לא יכולת לעצור?
למה לא יכולת להחזיק את אותה ילדה ולומר לה:
"את חזקה, שומעת? את יכולה!"

אז למה את לא יכולת להסתכל לה בעיניים
ולהבין,
שאת מביטה במראה?