היה לנו טקס יום הזיכרון כל השכבה והם התנהגו פשוט מזעזע

זה נוראי גם אצלה זה היה ככה

אצלי*

זה הכל מהחינוך של ההורים. לא מלמדים את הילדים שלהם לכבד ביום השואה . או בכללי לכבד אנשים.

אצלנו היה בסדר ורגוע. אני מרגישה קצת מובכת וחסרת מנוחה במצבים כאלה, בעיקר בצפירה, וגם יש לי ביקורת כלפי המנהג, אבל אני מכבדת את היום, הסיפורים, האנשים... זה יום מעניין, בסך הכל.

לאנונימית מעלי- אני לא מסכימה איתך. אין קשר לחינוך. אני לא אגיד שההתנהגות הזאת היא לגיטימית בעיניי (כי היא לא), אבל היא מאוד צפויה. לילדים ובני נוער, בייחוד בימינו, קשה להפנים את היום הזה. קשה להם לקלוט רגשית את ההתנהגות של הסביבה שלהם במצב הנוכחי והמעבר הקיצוני שבין המצבים. לפני הטקס והצפירה הם התנהגו כמו כל יום ביומו, וברגע שהם "נכנסים" לסביבת הטקס, הם נתקלים בהתנהגות שונה לגמרי מצד הסביבה, ובצורה אוטומטית מתבקשים לחקות את אותה ההתנהגות ולהתאים את עצמם למאורע. לפעמים זה דורש מהם להתמודד מול רגשות ורעיונות שקשה להתמודד איתם או להכיל, שיכול להיות שיגרמו להם להרגיש רגשות שלא נוח להם איתם, לכן הם דוחים את ההתמודדות ונוקטים בגישה מהופכת בתור מנגנון הגנה מהסביבה, אז הם מביעים סלידה.
הרבה מאוד תלמידים מרגישים לא נוח מאותן הסיבות, אך לא כולם מתמודדים איתם באותה הצורה. הפיתרון הוא להראות קבלה כלפי אותם הרגשות, להסביר שזה לגיטימי שיש אנשים שמתחברים יותר או פחות ושרוצים את טובתם. לא לכפות עליהם את אותה הבעת הפנים, אותם המנהגים ואת אותן התחושות, אך להסביר כי יש לכבד את האירוע בכל מקרה.

אבל כן, יכול להיות שאת צודקת, וזה כן קשור לחינוך. אם הילד היה גדל בסביבה בה רגשות ודעות שונות הן לגיטימיות ומקובלות, הוא לא היה מרגיש מותקף כאשר הסביבה שלו מציגה רגש או דעה שהוא לא מזדהה איתה, אלא מקבל את עצמו ואת מה שהוא מרגיש.