הגיוני שאני קצת נעלבת או שאני מגזימה?

זה די ארוך, אני ממש מקווה שתקראו בכל זאת 3>
יש לי חברה הכי טובה, נקרא לה א. א ואני חברות הכי טובות מאז שהיא הצטרפה לכיתה שלנו בכיתה ה, כרגע אנחנו בנות 15 כיתה ט. עד שהתחילה השנה הזו, היינו ממש קרובות. היא הייתה בתקופה מאוד קשה לא מזמן, אני לא אפרט, אבל זה היה מאוד רציני ואני תמיד עשיתי מה שאני יכולה להיות שם בשבילה, וגם היא הייתה שם בשבילי בתקופה של הדיכאון וההפרעות אכילה שהייתה לי בקורונה. תמיד היינו החברות האלו שמבינות אחת את השניה ממבטים, תמיד בדיחות פרטיות וסודות, עושות כמעט כל עבודה ביחד ומדברות בהפסקות. באמת חברות ממש קרובות.
השנה מה שקרה זה שהיא התחילה לדבר עם אנשים חדשים בכיתה, בעיקר עם איזה שני ילדים מהכיתה, אבל בכללי התחילה להיות חברה יותר טבה של הרבה ילדים שאני לא ממש חברה שלהם כי הם בנים בכיתה ט ואתם יודעים איך זה. עכשיו שלא תבינו לא נכון, אני לחלוטין סבבה ואני אפילו שמחה שיש לה חברים שהם לא אני, לא שזו אי פעם הייתה בעיה, וחלק מהחברים שלה הם באמת נחמדים ואני מדברת איתם מידי פעם, הבעיה העיקרית שלי היא שעכשיו אני מרגישה קצת בחוץ. היא פשוט נכנסה לאיזה "חבורה" כזו, שאני לא חלק ממנה, וכל פעם שאני (או כל בן אדם, בעצם) נמצא לידה כשהיא עם עוד שני חברים ספציפים שלה, ( נקרא להם כ, ר) אני מרגישה ממש ממש בחוץ. יש להם את הבדיחות הפרטיות שלהם שרק הם מבינים, ויש להם את הסודות שלהם ואת החברים שלהם שאני לא מכירה שהם מדברים עליהם. ושלא תחשבו שאני מדמיינת, לא היה בן אדם אחד שהיה מתישהו בשיחה איתם ולא אמר לי את זה, אפילו החבר הכי טוב של כ, שהוא מבין את רוב הדברים שהם מדברים עליהם.
עוד בעיה - היא איתם כל הזמן. ליטרלי כל הזמן. מה שקורה בדרך כלל זה שאני אנסה לדבר איתה בהפסקה או משהו, ואחרי איזה חמש דקות של שיחה, כ או ר יגשו אליה ויגידו לה משהו רנדומלי, והיא תתחיל לדבר איתם ואני פשוט אלך כי אני מרגישה חרא כשמתעלמים ממני.