תשובה אחת
1. פסוק ט'-לחיות את חיו ע"פ ראות עיניו, לעשות את הדברים שהוא רוצה ולבו חפץ בהם ולשמוח וליהנות בתקופות הילדות והנערות של החיים, ליהנות מימי עלומיו – “והלך בדרכי ליבך ובמראי עיניך” –. אולם אומר "ודע כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט" מצד שני מציין כי ה' ישפוט אותו על מעשיו. (על כל המעשים האלה ועל כל ההנאות האלה הקב"ה ישפוט אותך). כלומר קהלת אומר למי שצעיר שאם הוא רוצה לעשות הוללות הוא יכול, אין עם זה בעיה - רק שידע דבר אחד: על ההוללות הזו הוא בסופו של דבר ישלם.
"וזכור את בוראך" - תמן תנינן עקביא בן מהללאל אומר,:"הסתכל בשלשה דברים"... וכולי וממקרא זה דרש ''וזכור את בוראך'' שתתן דין וחשבון לפניו וזכור את בורך, קברך, מקום עפר רמה ותולעה, וזכור בארך באר שנבעת ממקירה היא טפה סרוחה של זרע ושל לובן
"ימי הרעה" - ימי הזקנה והחלשות"והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" - אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. ( פירש רש"י ז"ל שלא ימצא עניים שיזכה עמהם או שיתחייב על ידם אם לא יתן להם צדקה), והאדם צריך לזכור את ה' כל עוד הוא צעיר ויש לו כוח לעשות מעשים מועילים, לא לחכות לימי הזקנה שבהם לאדם אין כוח לממש את רצונותיו;כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל
2. א-הסר כעס מליבך והעבר רעה מבשרך"-מידת הכעס מכלה את הגוף ומקצרת את חיי האדם, וממש נקראת "רעה"
ב- ומתוק האור" - מתוק הוא אורה של תורה
"וטוב לעינים לראות את השמש" - ואשריהם תלמידים שעיניהם רואים הלכה מלובנת ומחוורת על בוריה.
3. כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל, כמו שלא גלוי לך מה יש לך בבטן, והם נעלמים ממך, אף גזירותיו של מקום לעניין עניות ועשירות כך עלומות הם ממך ולא תמנע מן החסד לדאג שמא אחסר מנכסי ואעני לא אעסוק בתורה ואתבטל ממלאכתי ואעני לא אשא אשה ויהיה לי בנים ואצטרך להוציא עליהם
4. עשה - צדקה. עד שאתה מוצא - למי לעשות. ומצוי לך - ממון. ועודך בידך - עודך ברשותך, קודם שתמות. תן מלחמך אפילו לאדם שתחשוב שלא תראה אותו יותר, כי אחר ימים רבים אתה תקבל מאותו אדם טובה בחזרה. ככל שתעזור ליותר בני אדם בצרתם - כך יותר יעזרו לך בצרתך).
האפשרות שיום אחד נפסיק לראות וליהנות מן השמש ומהאור (אם כזקנים, אם כמתים), עושה את החיים לבלתי מובנים מאליהם, יקרים ומוערכים. הדבר הפשוט לכאורה לראות שמש ואור, הוא המהנה והמתוק, ומכאן השמחה וההנאה מעצם החיים.
אם כך, עצם המודעות לקץ, למוות, מהווה זרז, המדרבן את האדם להיות שמח כל עוד הוא יכול,. כוח מעודד המעורר את האדם לחיות במלוא החדווה ומשוש הלב ולנצל את ההנאות שבחייו.
מצד שני- כוח מרסן. בסוף ימיו.
, שלמה המלך כותב, יובא האדם למשפט אלוהים -ויידרש לתת דין וחשבון על מעשיו. לקראת המחצית השנייה של חייו, גוברת והופכת למודעות, תחושת המוגבלות של האדם, תחושתו שלא כל האפשרויות פתוחות עוד בפניו, ושלא תמיד הוא יכול לחזור מהדרך שהלך בה אל נקודת המוצא ולבחור אחרת.
דברים רבים שעשה האדם כבר היו להם רווחים ו''מחירים'', ולא את כולם אפשר לתקן בכל שלב. כוחם המרסן של הזקנה והמוות הוא בידיעה שיש זמנים שהאדם ירגיש בהם חרטה על מעשיו, אולם המעשים כבר יהיו עשויים ובלתי ניתנים לתיקון. על כן עליו להיות זהיר בזמנים שבהם כאילו הכול אפשרי, שמח ומהנה.