כתבתי משהו, אשמח לביקורת או מחשבה(:

להסתכל על תמונות ישנות בטלפון,
ופתאום לראות אותך שם,
זה כואב.
כואב לי שהייתה לנו הזדמנות לדבר, אבל באותו הזמן צחקתי במבוכה ואמרתי שאני לא יודעת מה לומר.
אבל ידעתי.
והיה לי כל כך הרבה מה לומר, ששכחתי.
ואני מנסה לדמיין אותך, והמחשבות על אותם ימים חוזרות.
אני כל כך רגשנית אני לא מצליחה לשחרר.
אבל האם אני לא מצליחה לשחרר ממך? או מהדמות שבניתי לך בראשי.
אני לא מצליחה לשחרר ממה שהיה לנו? או מהפנטזיה שאני מקווה שתקרה.
אני מסתכלת עליך.
על סרטונים שחברים שלנו צילמו.
אני רואה איך אתה מסתכל עליי, עינייך מאוהבות, מחפשות את שלי. ברק בעיניים. אהבה אמיתית. וכואב לי.
כואב לי מאוד. הלב מתפרק, אבל מה יש לי לעשות?
אני יודעת, שאז לא הסתכלתי עליך ככה.
אבל עכשיו, עכשיו
אני יודעת שאתה חסר מילים, ולא יודע איך להגיב, כי אחרי כל כך הרבה זמן חזרתי. אחרי שאמרתי שזה לא מתאים לי, חזרתי.
חזרתי, עם אותו מבט שהיה לך אז. עם אותה כמיהה עזה לחיבוק. לחיבוק שלך. אבל העיניים שלך ריקות. כבויות לאור העיניים שלי. הרגשות שלך כבויים, לעומת אלה המשתוללים בראשי.
כל כך הרבה חוסר מזל
אז יש לי רק דבר אחד לומר. לעצמי. לרגשות שלי.
למה התעוררתם, כשהכל נהיה מאוחר מדי?!