חברות שלי כאלו צבועות אבל הן גורמות לי להרגיש כאילו הן לא

הן אף פעם לא מקשיבות למה שיש לי להגיד, הן ישר מבטלות את זה ועומדות נגדי
תמיד שאני מציעה משהו הן עומדות בראש אחד ורוצות לעשות ההפך
כשאני רוצה לקנות אוכל בהפסקה הן לא באות איתי ואז אני נשארת בלי לאכול, וכשזה ההפך אני תמיד באה איתן.
אני תמיד עוזרת להן מאהבה, ורצון לעזור, ואם הן טועות או מתקשות במשהו אני מעודדת אותן ומנסה לעזור להן לא משנה כמה הן יחפרו לי עד שהן יבינו.
כשאני טועה במשהו מצד אחד הן אומרות הכל בסדר, אבל כשהן מנסות להסביר לי הן אומרות שאין להן כוח אליי ולזה שאני לא מבינה.
אני מרגישה שהן תמיד ינסו למצוא איפה אני טועה, ויחפשו להיות יותר טובות ממני.
אין להן בעיה לסנן אותי ואז אחרי כמה זמן לשלוח שאלה ולצפות שאני אענה להן אחרי שהן מסננות אותי ימים שלמים. אני תמיד מחמיאה להן, מרימה להן את הביטחון ולא מקבלת בחזרה, אם כן, אלה רק עקיצות.

אבל יחד עם החלקים האלה יש חלקים טובים, שיש לנו תחומי עניין דומים, אנחנו תמיד יושבות ביחד בהפסקות, כשאני בוכה הן מנסות לעודד אותי.
אבל אם לא הן אני אצא במצב כזה שאני אהיה לבד, לגמרי. וזה ממש לא קל למצוא חברים חדשים, זו לא ממש אופציה כרגע
מה אני עושה?