אני באמת ממש שונאת את התקופה הזאת יואו אוף באלי לבכות את חיי

שואל השאלה:
אפילו אין לי תחביבים

תשתקמי

הי
אני מבינה שאת בתקופה קשה בגיל ההתבגרות. חשוב לי שתדעי שאת לא לבד.הגיל שלנו מתעתע: יום אחד אנחנו בעננים ומרגישים טוב יותר ויום אחר בריצפה. ההורמונים משגעים אותנו... למדתי ,עם הזמן ,לדבר לעצמי ובכל פעם לשכנע את עצמי שכשלא טוב לי ,אני במצב רוח זמני של דאון וזה יעבור אם אחשוב על משהו טוב לי שגורם לי לחייך ויש כזה. לפעמים צרךל לחפש אותו. אני ,למשל, מתלבשת ספורט ויוצאת לריצה או הליכה על חוף ים או בשכונה. פתאום מרגישה טוב יותר.היועצת שלנו לימדה אותי שבגיל שלנו: אנחנו בונים את הזהות שלנו. זה אומר ש:"המוח בשיפוץ"(לא ממש מגובש, הוא בבניה) והגוף שלנו כמו :"רכבת דוהרת" בגלל ההורמונים. אז אם אנחנו יודעים את זה, זה עוזר לנו להבין למה אנחנו לפעמים בדאון...ולהתגבר.
את לא לבד ותמיד כדאי מאד להתייעץ עם עמות כמו: סה"ר-אפשרויות פנייה: צ'אט באתר, וואטסאפ 055-9571399, קבוצות תמיכה בפורום. או ער"ן- אפשרויות פנייה: צ'אט באתר, וואטסאפ 052-8451201, מסרון 052-9993544, דוא"ל, פורום כמוני, הקו החם 1201. או ,גם למוקד 105. יש לנו הרבה אפשרויות לעזרה.
מנסיוני, הרימי ראש ונסי להיעזר בהם. אני השתכנעתי שהחיים היפים יגיעו אחרי גיל ההתבגרות....בהצלחה.

פסיכולוג
ודחוף

לכי לעשי דברים שאת אוהבת, סדרה מעודפת עליך, תצאי קצת החוצה עם יש לך כלב, אולי תפתחי טיקטוק? אם ואין לך, תחמיאי לעצמך ותעופי על עצמך

תלכי לפסיכולוג זה יעזור לך אני מבינה אותך

לגבי תחביבים את יכולה לנסות משהו , תתנסי בדברים שאולי את יכולה להתעניין או להיות טובה בהם , לגבי דברים אחרים- אני חושבת שהם לא כל כך יודעים איך לקבל את זה ולהבין שזה נטו רציני ולא סתם איזה "מצב רוח רע" שעובר וכל זה, אולי הם צריכים לראות את זה בעצמם או להביא להם סרטונים על זה, מאמרים או פוסטים על זה מאנשים שציירו משהו כזה, או שאין להם מודעות לדברים כאלה כי הם מעולם לא ידעו או יודעים שלבת שלהם יש דיכאון קליני רציני וסיבות שאני לא יודעת מהן באמת , תדברי אתן על זה ותבררי. לימודים תנסי מה שאת יכולה ללמוד ולעשות, מה שאת יכולה ובקצב שלך, שכחי מציונים גבוהים ומאיות, תתספקי בציונים טובים קצת, לא חובה מאה או מאתיים, עזבי את המירוץ
למדי מה שאת יכולה, בקצב שלך, אפשר עם מוזיקה או שיטות אחרות להתרכז, אפילו להפוך את זה למהנה בדרך שמהנה . גם לגבי מבחנים ובחינות, כנראה יש לך חרדת בחינות או לחץ, נסי לעשות כושר בקצב שאת יכולה, הליכות או ריצות,קצת לנוח, תחביבים אפשר לחפש, או לפחות ללכת לחוגים וללמוד דברים חדשים ולפתח משהו חדש בך, נסי בישול או ציור או כל מיני, אם בא לך לבשל משהו טעים, נסי לקחת ספר מתכונים וללמוד איך או ללמוד בחוג או קורס בישול, דברים פשוטים לא חובה דברים מורכבים, חביתה או כריך או סתם קינוח, יש מלא מתכונים, ציור אפשר ללמוד לאט לאט, יש מלא אתרים לציורים כל מיני , מופשט, אומנות, אנימה או לא יודעת, גם דרך חוגים,יש גם אתרים , אפשר ללמוד שחמט, דמקה, משהו שנראה לך.

אנונימית יקרה,

קראתי הפוסט שלך והיה לי חשוב לענות
שומע כמה את פגועה מהורייך, אולי את ההרגשה שהם לא מבינים אותך ואת מה שאת עוברת.. משער שאת מרגישה אכזבה.. כמהה לחיבוק אוהב ומכיל.. מהמילים שלך עולה שייתכן שאת מרגישה מובסת כאילו הכל מתפרק לך בבת אחת.. הלימודים.. המשקל.. הביקורת העצמית.. מותשת מהכל..
רואה את השאלה שלך.. משער שאת שואלת כדי להרגיש פחות לבד בהתמודדות.. את הצורך שלך להיות מובנת.. אולי כדי שההתמודדות תהיה פחות מפחידה.. הלוואי והייתה לי אבקת קסם שתעלים לך את הכאב..

ראיתי בין התגובות שאבירי הרשת כבר ענו.. ראיתי שהציעו לך לבוא ולדבר.. איתנו.. עם ער"ן.. ואחרים.. אני רוצה להצטרף לקריאה שלהם.. לפעמים, לדבר עם מישהו יכול להקל עלינו.. תני לנו להיות הכתף שלך.. תפרקי הכל, בלי שיפוטיות.. נקשיב, ננסה להבין יותר.. לתמוך ואולי לחשוב על דרכי סיוע נוספות.. בואי.. הצ'אט שלנו אנונימי.. אחד על אחד.. את לא צריכה להישאר עם זה לבד.. בואי, מחכים לך..

שלך,
מתנדב סה"ר