מה דעתכם על זה? חלק מספר שאני כותבת

"אסור לך, ליאם. אסור לך לאהוב אותי." היא לחשה וצנחה על הספה.
"למה לעזאזל את מתכוונת?" שאלתי. לא זזתי ממקומי. נתתי לה את המרחב שהיא הזדקקה לו.
היא לא הרימה את פניה אליי. עיניה בהו בשטיח האפור שכיסה את הרצפה וידייה אחזו ברקותיה.
"מיה." היא לא דיברה איתי וזה כאב. כבר לא ידעתי מה לעשות כדי שתרגיש בטוחה איתי.
היא המשיכה לשתוק לעוד כמה רגעים. נאנחתי והסתובבתי. הנחתי שהיא צריכה קצת זמן לבד.
"אני פוחדת."
ידי קפאה על ידית הדלת. צמד המילים גרם לי להסתובב בחזרה. "ממה?"
"מעצמי." קולה נשבר. "אני כל כך פוחדת, ליאם. אין לך מושג כמה."
התקרבתי אליה שוב. "וזה למה את חושבת שאסור לי לאהוב אותך?" שאלתי.
"אני לא מפסיקה לפגוע. אני פוגעת בעצמי, ובסוף זה יפגע גם בך. אני אש. אני מתלקחת מהניצוץ הכי קטן. אם תתקרב יותר מידי, אתה תיכווה. אני לא רוצה שזה יקרה. יותר מידי אנשים נכוו. אני לא רוצה לפגוע בך."
אחזתי בידה וקירבתי אותה אליי. "מה שאת לא יודעת, מיה," הסתכלתי ישירות בעינייה. "זה שאת בוערת בתוכי. האש שלך כבר נגעה בי. אני לא פוחד להיכוות. אני פוחד לאבד אותך. אני פוחד שהניצוץ שלך יעלם." ידי טיילה על לחייה.
"אש לא חייבת לפגוע. לאש יש כוחות מדהימים. אש יכולה להיות גם נעימה וחמה. הבעיה היא לא באש, אלא במי שמתעסק איתה. האש שלך מרהיבה, אבל האנשים הקרובים אלייך בוחרים להתעסק איתה, ולגרום לה להיות מסוכנת. זו לא אשמתך שהם נכוו. את צריכה להפסיק לתת להם להשפיע עלייך. את אש חופשייה. אני יודע כמה נעימה את יכולה להיות. כמה מרהיבה ויפה את. אל תתני לרעל שלהם לפגוע ביופי שלך." נשקתי לראשה.
היא הנידה בראשה. "למה אני לא רואה את זה?"
"אני אראה לך. אני אלמד אותך." שפתיי רפרפו על שפתייה וידי ליטפה את גבה מעלה מטה. ידיה אחזו במותניי בשעה ששפתינו נפגשו בנשיקה עדינה.
מיה פישקה את שפתיה ולשוני נכנסה ביניהן. אגרופיה נסגרו על חולצתי והיא משכה אותי קרוב אליה. הנשיקה הייתה בדיוק כמוה. רכה ועדינה.
מיה החלה להרפות מחולצתי ושפתותינו התנתקו. הסתכלתי על פניה וראיתי בהן אור שלא ראיתי הרבה זמן.
"תודה." לחשה.
הסטתי שערה מעיניה והצמדתי את מצחי אל מצחה. "תמיד."