4 תשובות
שואל השאלה:
לא יודעת
לא יודעת
אנונימי
כדי שיהא נקצר בעסק גדול (=בפרסום רב). למה? 'ברוב עם הדרת מלך'
הקב"ה משתבח ומתקדש, לעיני קהל, הרבה יותר מאשר בצמצום.
(זו הסיבה אגב, שהעובר עבירה בפרהסיה, גורם נזק רב, יותר מאשר בצנעה)
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם", כל העם, לכן בקצירתו-גם כל העם.
הקב"ה משתבח ומתקדש, לעיני קהל, הרבה יותר מאשר בצמצום.
(זו הסיבה אגב, שהעובר עבירה בפרהסיה, גורם נזק רב, יותר מאשר בצנעה)
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם", כל העם, לכן בקצירתו-גם כל העם.
קצירת העומר היה טקס ציפיה לברכה שתבוא על השעורים. בתקופת קדם היו חיי אדם נסובים סביב השעורה לבעלי החיים והחיטה לאדם. השקייה לא היתה והכל היה בידי הטבע, הגשמים המזיקים השרב ועוד... הארבה חיכה גם הוא מאחורי הסיבוב. החגיגה היתה שהשעורה, היא העומר, הגיעה לפרקה והשיבלים מלאות ומיטיבות עם החי. ספירת העומר היתה הציפיה לסוף קציר העומר שלא ישתבש ולתחילת קציר החיטים בשבועות. הנה לפני כ10 ימים או יותר, הגיע הארבה לדרום הארץ וכילה כמות גדולה של תבואה.. הסכנות אורבות לסם החיים אפילו היום.
הרב דובי אביגור
הרב דובי אביגור
המשנה מתארת את טקס קצירת העומר, ומסבירה כי האריכות והפומביות בתהליך זה תוקנה ככנגד הבייתוסים.
כותב הרמב"ם:
"ביום שני של פסח שהוא יום ששה עשר בניסן מקריבין יתר על מוסף של כל יום כבש לעולה עם עומר התנופה, והיא מנחה של צבור כמו שביארנו"
הרמב"ם בדבריו מפנה אותנו להלכות מנחות ששם כתב שהעומר היא מנחת ציבור. מדוע מדגיש הרמב"ם נקודה זו?
כזכור, בתחילת הסוגיה, הגמרא הזכירה את מחלוקת הפרושים והבייתוסים בנוגע למעמד קרבן התמיד. שיטת הבייתוסים הייתה שקרבן התמיד קרב משל יחיד, בניגוד להלכה האומרת שהוא קרבן ציבור. יסוד המחלוקת נובע מתפיסה שונה לגבי מקום הציבור בעבודת הקרבנות, והיחס אל מעמד הכהונה. הפרושים ראו בכהנים נציגים של הקהל תוך שמירה על כך שעבודת הקרבנות הינה עבור כלל כנסת ישראל. הרמב"ם בדבריו מדגיש שגם העומר קרב משל ציבור, ויתכן שזה הקשר שהגמרא יוצרת בינו ובין קרבן התמיד.
בהמשך, הרמב"ם מוסיף נדבך נוסף שראוי לעיין בו:
"וזמנו קבוע, ולפיכך דוחה את השבת ואת הטומאה"
הזכרנו קודם לכן שהמחלוקת לגבי העומר, קשורה למחלוקת הגדולה שהייתה בנוגע ללוח השנה. על-פי הבייתוסים, רוב החגים חלו ביום רביעי בשבוע וחלקם ביום ראשון (כמו שבועות), וזאת מתוך ההבנה שהשנה קבועה ואינה תלויה בראיית המולד. בדרך זו הם יצרו מציאות שמועד לעולם לא חל בשבת, ולכן אינו דוחה את השבת. המניע העיקרי לכל המחלוקת הזו עם הפרושים היה קשור לעובדה שלפי ההלכה מקריבים את מוספי החג גם בשבת, דבר שהבייתוסים ראו בו חילול שבת.
הרמב"ם מדגיש את היסוד ההלכתי כי קרבן העומר הוא **קרבן ציבור** עם זמן קבוע, ולכן מקריבים אותו גם בשבת. קביעה הלכתית זו הינה היסוד למחלוקת הגדולה לגבי פירוש הפסוק של ממחרת השבת.
כותב הרמב"ם:
"ביום שני של פסח שהוא יום ששה עשר בניסן מקריבין יתר על מוסף של כל יום כבש לעולה עם עומר התנופה, והיא מנחה של צבור כמו שביארנו"
הרמב"ם בדבריו מפנה אותנו להלכות מנחות ששם כתב שהעומר היא מנחת ציבור. מדוע מדגיש הרמב"ם נקודה זו?
כזכור, בתחילת הסוגיה, הגמרא הזכירה את מחלוקת הפרושים והבייתוסים בנוגע למעמד קרבן התמיד. שיטת הבייתוסים הייתה שקרבן התמיד קרב משל יחיד, בניגוד להלכה האומרת שהוא קרבן ציבור. יסוד המחלוקת נובע מתפיסה שונה לגבי מקום הציבור בעבודת הקרבנות, והיחס אל מעמד הכהונה. הפרושים ראו בכהנים נציגים של הקהל תוך שמירה על כך שעבודת הקרבנות הינה עבור כלל כנסת ישראל. הרמב"ם בדבריו מדגיש שגם העומר קרב משל ציבור, ויתכן שזה הקשר שהגמרא יוצרת בינו ובין קרבן התמיד.
בהמשך, הרמב"ם מוסיף נדבך נוסף שראוי לעיין בו:
"וזמנו קבוע, ולפיכך דוחה את השבת ואת הטומאה"
הזכרנו קודם לכן שהמחלוקת לגבי העומר, קשורה למחלוקת הגדולה שהייתה בנוגע ללוח השנה. על-פי הבייתוסים, רוב החגים חלו ביום רביעי בשבוע וחלקם ביום ראשון (כמו שבועות), וזאת מתוך ההבנה שהשנה קבועה ואינה תלויה בראיית המולד. בדרך זו הם יצרו מציאות שמועד לעולם לא חל בשבת, ולכן אינו דוחה את השבת. המניע העיקרי לכל המחלוקת הזו עם הפרושים היה קשור לעובדה שלפי ההלכה מקריבים את מוספי החג גם בשבת, דבר שהבייתוסים ראו בו חילול שבת.
הרמב"ם מדגיש את היסוד ההלכתי כי קרבן העומר הוא **קרבן ציבור** עם זמן קבוע, ולכן מקריבים אותו גם בשבת. קביעה הלכתית זו הינה היסוד למחלוקת הגדולה לגבי פירוש הפסוק של ממחרת השבת.
אנונימית