אם אני אספר לפסיכולוגית שלי שהיה לי תקופות שהרעבתי את עצמי או שיש לי תקופות שאני אוכלת בלי שליטה ..

ברור
זה המקצוע שלה

בשביל זה היא שם

בשביל זה היא פסיכולוגית

שואל השאלה:
זה לא מפחיד מידי לשמוע?

ממש לא

יש סיפורים הרבה יותר מפחדים..

אנונימית יקרה,
ממה ששיתפת אני שומעת את הפחד להיחשף בפני הפסיכולוגית שלך. כאילו שאת שומרת סוד ולא יודעת מה לעשות. לעיתים זה מעיד על מורכבות בה הרצון לשמור על האחר שלא יוכל להכיל, חזק מהיכולת לשחרר את עצמך ולשתף. אולי חוסר היציבות שאת חווה מול האוכל שמשתקפת גם ביחסייך עם המטפלת שתפקידה ללמוד עליך ולתת לך מענה מותאם לצרכיך. ואולי אפילו המבוכה שמפגישה עם מקומות כואבים. אני יכולה לשער כמה הצורך להיפתח מול המטפלת שלך מפגיש אותך עם הניתוק וההדחקה של מצבך. כמה זה ודאי משבלל ואפילו מעצים רגשות. כמה אומץ צריך כדי להרשות לעצמך להסתכל פנימה ולשנות הרגלים מוכרים. כמה תקווה יש בהושטת יד שמחפשת מענה...
יקרה, אם זה אפשרי ואת מוכנה, אני מצרפת לך קישור לפודקאסט "הפרעות אכילה" מהן נורות האזהרה, כיצד כדאי לטפל בהן, ואיך יודעים שמחלימים? https://sahar.org.il/eating-disorders/
וגם קישור למאמר "לספר למישהו צעד לקראת החלמה" https://sahar.org.il/%d7%9c%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%9c%d7%9e%d7%99%d7%a9%d7%94%d7%95-%d7%a6%d7%a2%d7%93-%d7%9c%d7%a7%d7%a8%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%9c%d7%9e%d7%94/
אני מתנדבת בסה"ר (סיוע והקשבה ברשת) ואני מזמינה אותך לצ'אט האנונימי שלנו, שם תוכלי לדבר עם אחד המתנדבים שיקשיב, יתמוך ויסייע בבחירת הדרך לשתף את הפסיכולוגית.
שלך,
מתנדבת סה"ר