כתבתי משהו, אשמח לביקורת בונה 3>

כשבועיים לפני חג הפסח הודיעו לסבתי,חסיבה דדון, שהתמזל מזלה והיא,הוריה המבוגרים,סבתה,אחיותיה,אחיה וילדיו הקטנים, זכו ב"כרטיס עלייה" לארץ ישראל,הארץ המובחרת.
חסיבה ומשפחתה התרגשו עד אין קיץ,להגיע לארץ ישראל שעליה חלמו מאז היוולדם. ומיד,וכמעט בלי לחשוב, חסיבה כראש הבית החלה לארגן את כל מה שצריך למסע.
היא תפרה בגדים ומעילים רבים וקנתה מצרכים המספיקים לשנה(עקב השמועות על הרעב והבצורת בארץ) והחלה לאפות ולבשל ולכבס.

כך כעבור יומיים מאז ההודעה חיכו בני משפחת דדון על הרציף הנמל עם בגדים לכל
העונות ואוכל לשבועות, הם עלו לאוניה יחד עם מאות אחרים אך בלי אחותה הקטנה של חסיבה אשר התחתנה בדיוק באותו היום ולא רצתה לבטל את החתונה ולעזוב את בעלה. על אף הקושי הרב של להשאיר אחות אחת מאחור משפחת דדון היו נחושים לעלות לארץ ובכך הם התחילו מסע מפרך ומפחיד באושר רב, בגלל שידעו שבסופו יגיעו לארץ ישראל.
לאחר שבוע מאז שעלו לאוניה היא עגנה סוף סוף בחופי מארסי ושם פעילי "הסוכנות היהודית" הורו לחסיבה ומשפחתה לרדת מהאוניה וליוו אותם לחלל גדול בו היום אמורים לישון,הם וכל באי האוניה.
הם שהו שם 8 ימים ואז עלו שוב על האוניה הצפופה והרעועה, והמשיכו במסעם אל חופי ישראל.
כשהגיעו לנמל חיפה חסיבה ומשפחתה התרגשו עד אין קיץ להגיע לארץ ישראל שהיא מולדתם ההיסטורית ואף התרגשו יותר לחגוג בארץ הקודש, את אחד משלושת הרגלים, חג הפסח,להתאחד עם 2 האחיות הגדולות של חסיבה שעלו לארץ 10 שנים לפני כן.
וכפי שסבתי חסיבה אומרת לי עד היום, זה היה שווה את זה, בכל סיפוריה הרבים הקשיי השפה,התרבות והעזיבת את עיר נעוריך מתגמדים מול הזכות להעלות לארץ ישראל להתאחד עם אחיותיה.