כתבתי עכשו קטע בחרוזים בפעם הראשונה נראלי אשמח תגידו מה נראלכם

מדפדף לי בגלריה בתמונות מלפני כמה חודשים
מתבונן והראש חוזר שוב לאותם הרגעים
אותן תקופות ואותן הרצונות והכמיהות
שבמבט חטוף נעלמו והתחלפו בעוד כמה שאיפות ריקות.
לא מאמין שיותר משנתיים כבר תקוע באותו הלופ
במבט לאחור אפילו הייתי אומר שהייתי די פלופ
כל פעם מחדש חושב שהפעם המצאתי תגלגל
כדי שוב פעם לגלות שאני עדיין ריק מתוכן והלב לא מחובר
זה די מוזר.
למה לא פשוט לתת לעצמי לחיות?
למה לא להתרכז בהווה ולא לצבור לעצמי צרות?
לא לספור שגיאות,
לא להמשיך לחיות באותן פנטזיות מוגזמות,
על יצור לא אנושי בלי חסרונות או צלקות.