אשמח לשתף אתכם במשהו שכתבתי

קוראים לזה "מה לא בסדר איתי?"
אני כרגע בתקופת מעבר,ממש כמו איזה משבר
אני מרגיש שמה שהכי חסר לי עכשיו זה איזה חבר
מישהו שיעזור לי וייתן לי עצות, ממש כמו אח גדול
כמו שאני בעצם מנסה להיות, כמו מה שאני לפחות יכול
אני צריך את התמיכה, את העזרה, הכל כך נחוצה
אני מרגיש אבוד בתוך האישיות שלי ממש כאילו היא נחרצה
אני נלחם בעצמי יום וליל ונותן את כל מה שאני יכול, כל יום אני אומר לעצמי שלא יהיה כמו אתמול
אני ממש לא יציב, ממש כמו סביבון וזה מדכא והורס לי את התיאבון, את היציבות ואני מרגיש כאילו אני מכוון לאבדון
אסור לי לוותר, לא פה, לא עכשיו, עברתי כל כך הרבה ואסור לתת לזה להיפסק אך ההרגשה כל כך חזקה, הרגשה שהכל פשוט הולך להתרסק
אז אני פה, ארבע בלילה, לבד, שומע מוזיקה עצובה ומנסה להבין אם אני הבעיה, או שזאת הסביבה
אני שונה ויש שיגידו שיוצא דופן, אני מרגיש שאני מעין עוף זר וזה ממש לא נעים לי, זה מרגיש לי מוזר
לאן החיים יובילו אותי? מתי הכל יתבהר? מתי אנשים יפסיקו למות? מתי המלחמה תיגמר? האם זה משבר רגשי? ואז יגידו לי "אוי זה כל כך טיפשי"
אז אולי אתה במשבר ואולי אתה מרגיש קצת שונה אבל "זה קורה לכולם" זה משהו שאני שומע הרבה בזמן שאני מרגיש את עצמי הולך ונעלם
אני מנסה להישאר חיובי ולא לחשוב שהכל תלוי בי, אני מנסה להדחיק כל מחשבה רעה אבל אני מרוקן את עצמי, אחרי הכל אם לא אעזור לעצמי, אז מי?
תמיד הרגשתי הכי טוב, גרמו לי לחשוב שאני ממש כל יכול ושאני שונה אבל ככל שהזמן עובר אני מבין אני מבין שעל אותן טעויות אני חוזר
התברכתי ביכולת לראות את הטוב באנשים, זה נשמע ממש חלומי, אבל קשה לי לראות את הטוב שלי עצמי
אני מרגיש שאני אבוד בתוך עצמי בניסיון להבין מי אני, אני לא יודע שום דבר כמעט, הלוואי שהיה לי ידע רחב כמו שיש לי על אנשים, חבל שעליי הוא כל כך מועט
אולי אני בסדר אחרי הכל? זוהי מחשבה שמסתתרת בראשי, החוסר ביטחון הזה הוא דבר כל כך טיפשי
הלוואי שיום יבוא ואקרא את זה, ואזכר בתקופה הזאת, תקופה של מלחמה, אני מקווה שעם השנים, תבוא ההחלמה