גם לכם קשה לחזור לשגרה אחרי המלחמה?

טכנית אנחנו עדיין במלחמה

קראתי את מה שכתבת, וזה באמת נגע בי. אני מרגישה את הקושי שאתה מתאר ואת הקריאה שלך לעצה ולעזרה.
נכון, כולנו עברנו שנה לא פשוטה מלחמה, רעידות מתמשכות, חדשות מטלטלות, פיגועים ועוד. היית גם במילואים, ואין ספק שזה הוסיף למשקל הרגשי שאתה נושא, ואני לגמרי יכולה להבין אותך.

אם אתה מחפש דרכים לשפר את השגרה שלך או להפוך אותה לטובה יותר, הצעד הראשון הוא לזהות מה בדיוק גורם לה להשתבש. האם מדובר בפחדים או חרדות? אולי בחוויות פנימיות שחווית במהלך השירות? או שאולי יש מחשבות שחוזרות על עצמן דווקא בבקרים שמשפיעות על תחושתך?

אם המטרה שלך היא לשפר את שגרת הבוקר שלך, חשוב קודם להבין מה בדיוק רודף אותך ומעכב אותך. ברגע שתזהה את המקור, תוכל להתחיל להתמודד איתו בצורה ברורה וממוקדת.

שואל השאלה:
^^ רפוי קודם כל תודה..
לא יודע כאילו כן לחמתי (לא רק במילואים גם בתור סדיר) ואיבדתי חברים וחברים נפצעו לידי וכו' אבל זה לא העניין (לפחות זה לא מה שמרגיש לי)
זה כאילו המעבר החד מלהילחם ולחסל מחבלים ולהיות עם מלא אדרנלין לעולם שקט שמה שחשוב בו זה לעבוד ולחיות..
אין לי פחד למות הפחד שלי עכשיו הוא לא לחיות..
קיבלתי חיים במתנה ניצלתי ממות 4 פעמים, ועד שאני חוזר לחיים הנורמלים לא מצליח לחזור לתפקד, עייף כל הזמן (ולא משנה כמה ימים אני ישן) אין לי כח לכלום, מותש פיזית ונפשית למרות שלא עשיתי שום מאמץ כבר כמה חודשים..
פשוט אין לי כח..

שואל השאלה:
מי שיכול אולי להביא טיפים פרקטיים מה לעשות או אפילו להזדהות אשמח ..

אתה יכול להצביע למה אתה מרגיש "עצלן" יותר?
יכול להיות שזו לא עצלנות אלה תשישות נפשית?
עכשיו שקראתי את מה שעברת, מאוד הגיוני שמה שאתה חווה כרגע הוא איזה שהוא מצב של דכאון, שמה שאתה מתאר לגמרי מאפיין את זה.
אני ממליצה לך לראות מה אפשר לעשות מבחינת טיפול נפשי.
ולגבי השאר, תיהיה סלחן כלפיי עצמך, אתה עברת תקופה לא פשוטה , ועדיין עובר, הגיוני שלא יהיה לך חשק לעשות פעולות שהיית רגיל לעשות.
חשוב אבל שתבין את זה ולא תקרא לעצמך עצלן

שואל השאלה:
אני אדם מאמין, לפני צהל הייתי קם לתפילות תמיד..
מאז המלחמה קשה לי גם שאני ער ללכת..
וזה לא רק בזה גם אם אני ממלא את היום במלא דברים חברים/ משחקים/עבודה עדיין אני מרגיש כזה בדאון..
גם אם אני ישן מלא אני מרגיש עייף (פיזית ונפשית)
אין לי כח ללכת מלא פעמים..
אולי זה כי התמכרתי לאדרנלין ולאקשן או משהו..
אין לי מושג אבל אני פשוט רוצה להיות כל היום במיטה ולא לזוז..
שזה מבאס כפי שאמרתי כי זה הפחד האמיתי שלי שזה לא לחיות באמת...

כמו שציינתי זה סימנים של דכאון
כמובן שאני לא יכולה לאבחן אותך
כדאי לפנות לעזרה וטיפול
סבלתי מדכאון בעבר ולא מגיע לאף אחד להשאר עם התחושות האלו לבד.

שואל השאלה:
תודה אבל עזבי מה טיפול עכשיו..
גם אין לי כח, הם אף פעם לא מבינים מה באמת אנשים כמוני עוברים ומרגיש שאני הופך למסכן שם וצריך עזרה...

שואל השאלה:
יש פה אולי לוחמים שהשתחררו שגם מרגישים בתקופה כזאת?
אשמח להזדהותת

זה לא נכון ככ מה שאתה אומר וזה נוסע מאיזו שהיא סטיגמתיות.
טיפול נפשי יכול להועיל להרבה מאוד אנשים, ואם לא נפשי אז טיפול תרופתי לדכאון.
בכל מקרה יש אנשים ( כמוני) שהצליחו לצאת מדכאון מאובחן עמוק בעזרת טיפול.
זו לא בושה לפנות לעזרה

שואל השאלה:
וואלה יכול להיות שאת צודקת וזה באמת מה שצריך..
אבל אני פחות הטיפוס אני טיפוס שאם כואב לו אז אני ממשיך הלאה ולומד לחיות עם הכאב עד שנעלם..
אני לא טיפוס מתלונן שיתחיל לשבת מול מישהו ולבכות לו שקשה לי ואני לא מצליח לחזור לשגרה (אחרי מקלדת זה סבבה לי אבל פנים אל פנים מרגיש לי ילד מסכן כזה)
שתביני בתיכון היה לי שבר ביד שסחבתי שבוע וכל פעם ששאלו אותי אמרתי הכל טוב ואז הכריחו אותי לעשות בדיקה וגילו שהיד שלי עם 2 שברים ןהרופא היה בשוק שאני לא צורח מכאבים..
אני לא אדם בכיין ואני שונא להיות בפוזיציה של אדם מסכן...
אולי יש לך עצות איך אפשר אולי להתמודד לבד אשמח...

מצטערת לשמוע שככה אתה מרגיש❤
לדעתי זו ריקנות ובגדול ממלאים ריקנות עי משמעות כמו מטרות,תחביבים וכאלה
אולי תשב עם עצמך ותעשה רשימה כזאת.
ואגב אני שומעת המון מילואימניקים שאומרים שקשה להם לחזור לחיים האמיתיים לא יודעת אם זה מנחם רק תדע.
הלוואי והייתי יודעת איך אני יכולה לעזור לך.
אה ואני לא חושבת שפסיכולוג יעזור כי קשה מאוד למצוא פסיכולוגים שבאמת מטפלים ועוזרים רובם פשוט יושבים ומקשיבים רק(מנסיון)

להמון מילואמיניקים. לסדיר תמיד קשה אחרי הצבא

שואל השאלה:
אני מדריך של כיתה יב בפניימיה וכן מחפש לעזור לאנשים ומספר על המלחמה ומנסה למלא את היום כי אני לא רוצה שיהיה זמן לשקט ומחשבות יותר מידי אבל עדיין בפנים אני מרגיש בדאון ואין לי כח גם אם אני עושה..
ובבקרים ממש קשה לי..

אני גרה בעוטף ובהתחלה היה לי מאוד קשה לחזור לשגרה ראיתי והכרתי הרבה אנשים שכבר לא איתנו היום אנשים שהיו איתי ביום יום אבל נראלי שהדרך היחידה שעזרה לי היא לשים את זה בצד זה אולי נשמע מפגר ולא ריאלי אבל כשחשבתי על זה יום יום לא יכולתי לעשות כלום הייתי יושבת על המיטה כל יום כל היום וזה היה תקופה שחורה עד שפשוט שמתי את זה בצד הייתי עם חברות יצאתי לבלות עשיתי דברים בשביל עצמי עד שכבר זה לא עבר לי בראש בכלל

שואל השאלה:
וואלה אני מנסה לשים בצד והדחקתי מלא במיוחד שעוד לחמתי מתחילת המלחמה לקח לי שנה עד שהגעתי לקבר של חבר שלי (יש לי כאלה שעדיין אין לי אומץ לפגוש את ההורים שלהם או להיות בקבר שלהם)
מנסה לזרום ולחיות נקווה שהזמן יעשה את שלו..
כרגע לא מצליח..
בראשון אמור להיפגש עם חבר שאיבד רגלים ועוד אחד שאיבד אצבעות שחוזרים מניתוחים בארצות הברית לשיקום בארץ..
אם יש עוד עצות אשמח

שואל השאלה:
אני מרגיש כאילו זה אוכל אותי מבפנים כזה וככל ששיותר מדחיק ומנסה לחיות מרגיש יותר מתמודד..

עד היום לא הלכתי לקבר שלהם ויש אנשים שלצערי אני לא יכולה ללכת לקבל שלהם כי הם עדיין בעזה אני לא יודעת אם להדחיק יכול לעזור לך אבל זה מה שעוזר לי כי לשבת ולחשוב על מה שקרה רק הרס אותי
אולי יעזור לך לשנות שגרה לשנות מיקום ללכת למקום אחר הרבה מורים בבית ספר שלי עזבו בגלל הזכרונות שעלו להם אז אולי גם לך כדי לנסות משהו חדש ללכת למקום אחר לשנות את האווירה

אני עדיין מרגישה אותו הדבר
אבל כשיחזירו את המפונים הביתה אני בטוחה ב100% שיהיה לי קשה לחזור לשגרה.
אז כן מבינה אותך

^^^^^^ אתה מרגיש מסופק מהעבודה הזאת? תעשה דברים שיתנו בך חיוּת ושמחה
נגיד אתה אוהב סוסים אז לך לחוות סוסים לרכב כמה פעמים בחודש וכזה
והאמת שזה לגיטימי כי אתה עדיין מעכל
ותדע שזה בסדר שקשה לך ,תן לעצמך להרגיש אל תדחיק
אני שולחת לך חיבוק ומקווה שתרגיש טוב יותר
❤

אנחנו עדיין במלחמה...

לא

שואל השאלה:
לגבי אנחנו עדיין במלחמה זה לא אותה מלחמה עכשיו זה מלחמת פשיטות, עד עכשיו זה היה תמרונים (עזה, לבנון וסוריה)
וכרגע אני לא במלחמה כי השתחררתי מסדיר ואז מהמילואים...
ותודה רבה רבה לכולם..
הלכתי להדריך כי זה לשנות מיקום אני לא מרגיש מסופק אבל נראה לי שאני לא יהיה מסופק משום עבודה..
כמו שאמרתי כנראה שהזמן יעשה את שלו...
נקווה שבאמת יעזור, ותודה על התמיכה:)
אם יש עוד עצות אשמח..
כי כרגע זה פשוט אומר להמשיך ולקוות לטוב..

כן

שואל השאלה:
אולי אתחיל זוגיות?
או שזה לא רעיון טוב כי יהיה לי קשה לפנות לזה רגש מעצמי ואני כבר מלא רגשית??
מה אתם חושבים?

טכנית עוד לא חזרתי לשגרה (סדיר)

השגרה שלי לא נפגעה במלחמה האמת

אנחנו עדיין במלחמה אבל כן קשה

האמת שלהיפך
פתאום יש להכל משמעות פתאום אני מעקיכה את הדבריםהקטנים שפעם לא הייתי שמה לב אליהם

שואל השאלה:
^^
מסכים זה גרם לי גם להיכנס לפורפורציות ולהבין שאני רוצה לחיות ולהנות מהחיים אבל הבעיה היא שכמה שאני מנסה אני לא מצליח..

הכי טוב פשוט ללכת לפסיכולוג וטיפול נפשי
לדעתי לפחות

קודם כל תודה רבה על מה שעשית בשבילנו!
דבר שני אני חושב תנסה ללכת לפסיכולוג גם אני מעדיף להדחיק ולא ללכת אבל זה חשוב
אם אתה בוחר לתת לזה ניסיון אחד תנסה לברר מחברים/משפחה אם הם מכירים פסיכולוג טוב שעזר להם ואם אתה מתבייש
תפנה לאיזה מישהו שיכול לפרסם(יוסף חדד,גיא הוכמן..) את השאלה וכשיגיבו לו הוא יתן לך שמות ותברר מה מתאים לך

שואל השאלה:
למה שאפרסם ליוסף חדד או גיא הוכמן..
נראה לי שזה דבר שקורה למלא לוחמים, קשה לחזור...
אמרתי אולי יהיה לוחם/מישהו שחווה את זה ויתן לי פיתרון...
הכל טוב נראה לי שהזמן יעשה את שלו...
ואין מה לעשות..
בשביל המדינה הייתי מוכן להקריב את הגוף אז ברור שגם את הנפש..
מאמין שככה רוב הלוחמים
מוכן לשלם את המחיר;)
אבל תודה בכל מקרה
אם יש לכם עוד עצות/הזדהות (תמיד טוב) אשמח

שלום לך,

מבינה מהמילים שלך גם בפוסט עצמו וגם מהתגובות שאתה חווה תחושות של דכדוך, אומללות, וריקנות.. יכולה להבין כמה המעבר לשגרה מטלטל ומעיק אחרי כל מה שעברת כלוחם במלחמה. אולי זה מרגיש כאילו אתה בן אדם זר שלא מצליח להתחבר לחיים ה"רגיליים". איך אפשר להרים את עצמך בבוקר וללכת לעבודה כאילו לא קרה כלום, כאילו מה שעברת לא מזמן במלחמה כבר בעבר ועכשיו אתה אמור להמשיך הלאה.. מטלטל..

יקר, יכולה להבין כמה זה קשה למצוא את הכוחות אחרי האינטנסיביות שחווית. לא כדאי להישאר עם תחושות אלו לבד, ואולי עוד פריקה תעזור לך. האם יש מישהו שאתה סומך עליו ויכול לשתף אותו? חבר אחר, משפחה, או איש מקצוע אחר?

בנוסף, אולי יעזור לך לפנות לקו תמיכה "נפש אחת", יש להם המון כלים - הם עוזרים לאנשים שמתמודדים עם קושיים שונים אחרי השירות. אפשר לייצור איתם קשר פה: https://shikum.mod.gov.il/contactus/helpline

כמו כן אני מזמינה אותך, אם תרצה, לשוחח איתנו בצ'אט בשיחה אנונימית, אישית וללא שיפוטיות. אולי להמשיך לפרוק מאחורי מקלדת תמשיך לעזור לך לעכל את התחושות. ניתן לפנות ישירות דרך הווצאפ 055-9571399 או לפנות בצ'אט האנונימי בקישור המצורף לתגובה.

שלך,
מתנדבת סה"ר

שואל השאלה:
וואלה גם אני עכשיו מרגיש שהחיים משעממים, כאילו חסר לי אדרנלין ואקשן ולא משנה מה אני עושה אני מרגיש משועמם ..