לדעתכם הקרב העמוק בין האתאיזם לדת, זה למעשה קרב בין אינדיבידואליזם, לחיים משותפים?

כרגע רק אוכיח את זה מהמציאות, וההסבר יהיה אחר כך.

א. למשל ככל שהדתיים נהיים סגורים יותר, ככה השונות נהיית נמוכה יותר, והאחידות גבוהה יותר, עד כדי כך שההבדלים נהיים דקים יותר.
והשינוי נהיה גם אסור.
וככל שהחילונים הופכים להיות יותר אתאיסטים, אז כל אחד הולך לכיוון שבא לו, והחיים המשותפים נהפכים לחצי שלום לשכן וזהו, המשפחה מתכנסת רק ביום השנה לסבא, וגם זה לא. נהפכים לבודדים, ואפילו בודדים בתוך משפחתם.

ב. בנוסף
החרדים והדתיים מעורבים ממש בפוליטיקה, ובחברה, כל מידע חדש
החילונים האתאיסטים לא מעניין אותם דברים שלא רלוונטיים באופן ישיר אליהם (זה למה פיגוע בתל אביב זעזע פתאום), בעוד שדתיים מזדעזעים מכל פיגוע.
המעורבות של הדתיים בעזרה לזולת עצומה, ושל החילונים האתאיסטים זניחה עד לא קיימת.
כמובן כל זה די סטטיסטי.

ג. לעומת זאת
דתי או חרדי שקורא תיגר על החברה שלו, נתקל בקשיים, קורא תיגר על עמדת משפחתו ונתקל בקשיים, הכללים הרבה יותר חזקים.
ככל שהאדם יותר דתי, ככה הקושי שלו לעשות שינוי ומשהו אינדיבידואלי לעצמו קשה יותר.

תוצאה: החילוני מרגיש את קשיו הבודדים, תוחלת האושר שלו נמוכה יותר,
והדתי מרגיש כבול מעט, מחפש את האינדיבידואליות שלו.
החילוני המודע מנסה לפתור את בדידותו על ידי אהבה זוגית קורסת.
והדתי המודע מנסה על ידי מרידה בהוריו, שניהם לא מצליחים, כי זה לא הדרך להגיע לשם.

שאלת סיכום: האם צדקתי? והאם דרך האיזון היא הכי טובה?
והאם נוכל לפתח חברה שבה יש מקום חזק לאנדיבדואליות אבל גם חברה תומכת?
דתיים כן יכולים ליצור כזו חברה, על ידי זה שיחנכו את בניהם, שגיוון חברתי זה דבר מעולה, רק שיעשו סוויץ קטן.
בחו"ל הדבר הזה קיים, ולכן דתיים של חו"ל שונים מאוד מהארץ, הכרתי כאלה, אכלתי איתם חצי שנה בשבתות.

הערה חשובה: לפי התאוריה הזאת, כל אחד ומשפחתו נמצאים איפה שהוא על הספקטרום, יש יותר שמאלה ויש יותר ימינה.