אני פוחדת מהפרום, מה לעשות?

קודם כל יש סיבה מסויימת שאת רוצה לשתף של למה אין לך חברים? כאילו שיש לך חשק לשנות או שאת פשוט לא מרגישה שאת מתחברת לחברה

למה המשפחה חייבים לבוא לראות?

שואל השאלה:
^^tung tung

גם וגם.
גם לא מתחברת כל כך, אבל גם לא מצליחה.
מרגישה ששופטים אותי כל הזמן ואני לא מצליחה להיות עצמי.
מספר הפעמים שאני ניסיתי להתחיל לדבר וזה פשוט הפחיד אותי.
הדופק שלי עולה עד שאני יכולה להרגיש אותו בגרון, ואני מתחילה לגמגם. וגם הראש שלי נהיה ריק ממחשבות.
אני כל הזמן מדברת בראש של עצמי אבל ברגעים האמיתיים הכל קורס.
מרגישה כל יום בבית ספר פשוט נוראי.
מרגישה כאילו אני כלואה.
ואני כל כך פוחדת מהפרום כי לא בא לי שהמשפחה שלי תראה אותי ככה

למה לוותר זו לא אופציה?

שואל השאלה:
^^מבוגרוס

לא חייבים לבוא לראות, אבל זה מסורת ואני לא אגיד להם לא.
חוץ מזה שהמשפחה של כולם באים.
כל הקטע של פרום זה שהמשפחות באים.
מרימים הפקה של הופעה בשביל שמישהו יראה את זה

שואל השאלה:
^^^אנונימית
כי 12 שנה אני הלכתי ואני לא אסיים את זה?
בנוסף זה ישבור להורים שלי את הלב אפילו יותר נראה לי.
ואני אתחרט על זה שלא הלכתי

איך את יכולה לתאר חיצונית או רגשית שאת שונה מהחברה אם את מרגישה שאת שונה

מצטער על התחושות. את יכולה אולי לפרוק את זה טיפה עם המשפחה לפני הפרום כדי שזה יקל עלייך אולי? אולי כן יש חברה ספציפית שאפשר לבקש ממנה להיות קצת יותר קרובה בפרום.
בכל מקרה גאה בך על מי שאת גם אם קצת קשה חברתית זה זמני ועכשיו את מתחילה את החיים הבוגרים עם ארגז כלים לא רע של בגרות אישית שנשמע שיש לך

שואל השאלה:
^^tung tung
לא הבנתי

שואל השאלה:
^^^יש חברה אחת אבל לא בטוח שהיא תבוא(כי שנינו מנודות אז ככה יצא שאנחנו ביחד בעניין)
וגם אנחנו לא חברות כאלה טובות.

שואל השאלה:
אה שכחתי להגיד שגם היא לא מגיעה רטב הזמן.
היא ויתרה על בית ספר לגמרי אז היא מבריזה מלא.
אז לא באמת יוצא לנו הרבה לדבר

באסה. אם זה עוזר אני פה להיות מנודים ביחד ולתמוך מרחוק

יהיה טוב

היא ב-יב אנחנו עוד ארבע דקות מסיימים בית ספר חחח

אצלי זה גם ככה אבל מה שהציל אותי זה שפשוט אני אומר כל מה שעובר לי בראש כל עוד זה לא קיצוני מדי כמו לרדת על מישהו מה שהייתי עושה לצערי מלא בחטיבה + יש לי די חוש הומור טוב כאילו גיליתי את זה רק הכיתה ט ומשם התחלתי לפתח את זה בחברה נגיד לפני לא ידעתי איך לתקשר עם אנשים כי לא ידעתי איך להיפתח ולהיות אני כי כולם הרגישו לי רובוטים ורגילים מידי ולא יותר מידי משכלים אז נגיד אכשיו כשאני בא ומתחיל לדבר עם אנשים אז הם פשוט מתחברים לאווירה ולא סתם ככה כי אני אומר משהו מטומתם ואז מוציא צחוק שנשמע כמו דולפין בכל דבר ממה שאני מוציא לאור זה עבר חשיבה והתאמה נכונה לסיטואציה ויש בו אשכרה יש בו היגיון ועוד משהו שלגברים יותר קל לחיבור זה פשוט כיף כי אנחנו מאווירים את כל היאמון שלנו וכבוד לבין אדם שמולנו ואצל בנות אין כיף או לחיצת יד זה יותר חיבוק שבשיבל זה צריך אשכרה לדעת את הבין אדם ולעבור איתו דברים ביחד שזה יותר חיים אישיים מאימון וזה בעיה כי לא כל אחד אנחנו מכניסים לחיים האישיים שלנו או משתפים אותם

כאילו נגיד יש משהו מיוחד שאת יוצאת שונה מהחברה נגיד סגנון לבוש כל שהוא כאילו במה את מאמינה שעוצר אותך מלהתחבר לחברה

תקשיבי שמה שרשמת הוא כל כך נכון שנראה לי שלרוב החברה זה קיים נגיד אצלי זה מכיתה א ועד היום אני מרגיש ככה נגיד בלימודים גם אני יודע תחומר אני יודע הכל אבל כשמורה שואל אותי בזמן חי בשיעור יש לי כזה בלאק אאוט ואני לא יודע מה לענות כאילו אני לא מצליח לנסח את זה נכון כמו נגיד שהייתי מצליח לנסח בכתיבה נטו בגלל ביטחון עצמי ובזה שמה שאני אומר לא נכון או מטומטם שיכול להעיד על זה שלא הקשבתי או אני לא יודע

אני חושב שנתנו לך פה אחלה עצות, ודרך אגב - אני מרגיש ממש כמוך.
ואני גם בכיתה י"ב וגם בן 18 ומזל שאצלי אין פרום כי אני בבית ספר דתי חחח
אשמח לדבר אם תרצי :)