אח שלי נהרג השנה וכתבתי משהו, אשמח לדעות

תמיד חיבבתי אותו מרחוק,
והוא ניגש אליי במסיבה.
ובמקום לצחוק הוא רק בכה.
ומכל המילים שלו, תפסה אותי מילה.
"את מושלמת" הוא אמר.
"זה לא מגיע לך" הוא חזר.
מושלמת לא הייתי אף פעם.
אבל זה באמת לא מגיע לי.
זה באמת לא מגיע לי?
זה מגיע למישהו?
למה עד אז היה בי ספק שזהו גורלי?
שמותו היה באשמתי.
הוא המשיך לדבר ולבכות והמילים נתפסו בראשי.
בכיתי כי ראיתי את צערו, לא את צערי.
ושם הבנתי שזה לא אשמתי.
שזה לא מגיע לי.
אני לא זוכרת מה למה ואיך.
אבל שם הבנתי שהתפיסה שלי צריכה להתהפך.
גם אם אני לא מושלמת זה לא אומר שאני צריכה לעבור כזה דבר.
"זה לא אשמתך שהעולם אכזר." חשבתי.
ובכיתי.
כי פתאום ריחמתי על עצמי.
הבנתי שצר גורלי.
שעד יום מותי, אצטרך להתמודד עם האובדן.
גם כשאנשים יחשבו שזה היה מזמן.
עבורי זה כואב יותר מיום ליום.
אבל כך צר גורלי. ולא. זה לא אשמתי.