אשמח שתקראו טקסט שכתבתי בנוגע למלחמה כרגע ותביעו את דעתכם

בזמן מלחמה, רגשות מתגלגלים כמו כדור שלג.
בהתחלה הם מבולבלים, אחר כך מתמלאים בפחד ובסוף מגיעה השנאה.
אבל לרוב, שנאה היא פשוט המגננה שלנו מול משהו שאנחנו לא מבינים.

אנחנו שונאים את האויב כי הוא פוגע בנו אבל אולי, בעצם, אנחנו פשוט פצועים.
אולי אם היינו עוצרים רגע, ומכירים את נקודת המבט של הצד השני היינו מצליחים להבין.

אני אתן דוגמה:
יש אמא ערבייה שאיבדה את הילד שלה במלחמה.
וכמובן, יהיו כאלה שיגידו: "מגיע לה. חבל שלא נרצחה איתו."
אבל רגע זו אמא. היא איבדה את היקר לה מכול. והיא שבורה.

להאשים את הקורבן זה אכזרי.
אנחנו, הצד שלנו, הוא זה שלחץ על הכפתור שהרג את הילד שלה.
אתם באמת מצפים ממנה לסלוח לנו? לאהוב אותנו?

מנקודת המבט שלה, אנחנו המפלצת.
ואי אפשר לשפוט אותה על זה.

נכון, חמאס אשמים. נכון, הם התחילו.
אבל בפועל מי שסיים את חייו של הילד הזה זה אנחנו.
ובמלחמה, כמו תמיד, הקורבנות הכי גדולים הם החפים מפשע.
בשני הצדדים.

לשנוא אישה ששונאת מתוך כאב ופחד זה לא מוסרי.
זו לא הבעת עמדה זו התעלמות מהאנושיות.

אני לא תומכת במחבלים. להפך מגיע להם למות בייסורים.
אבל 1,960,000 בני אדם חפים מפשע לא צריכים לשלם מחיר על 40,000 רוצחים.

במקום לכלול את כולם בשנאה עיוורת,
בואו ננסה להבין.
גם להם כואב. גם הם מפחדים. גם הם בני אדם.

לפני שאתם ממהרים לשנוא מישהו, תשאלו את עצמכם:
למה? למה הוא רואה בי אויב?
ומה יקרה אם נבנה עולם שמבין יותר ושונא פחות?