מה דעתכם על התאוריה שלי לגבי העולם?

כולנו ספוגים באמבטיה של החיים.
כשספוגים ישנים מתפוררים, מתכלים, או טובעים
אנחנו מביאים לעולם עוד ועוד ספוגים, כמה שיותר מוסיפים.
הכול כדי לשמור על האיזון באמבטיית העולם, שלא יופר,
ומי האמבט לא יעלו על גדותם

כל יום מחדש אנחנו קופצים לאמבט,
מספיגים עצמנו במים,
נטבלים להכנה לשפריצי הסבון שיותזו עלינו עוד מעט,
מתעלמים מהחוסר-אונים,
ככה פעם או פעמיים

ואנחנו כולנו, הספוגים המטפטפים,
מתאחדים בשביל העול
נחושים לסבן את העצם הגדול
היצור העצום שלא ברור מהו, מלבד שהוא משמעותי מאוד
מרוב קטנותנו הוא נראה כחומה ענקית,
חסרת צבע, חסרת טקסטורה, יישות מסתורית.

למה אנחנו מקדישים הכול להיעלמותו של הלכלוך?
וזה לא אמור להיות הפוך?
הלא אנו המלוכלכים והצהובים מרוב עמל
למה כל הצחצוח הבלתי פוסק?
האם עבודת הפרך הזו תסתיים בכלל?

ומה יקרה כשהוא יתנקה לחלוטין
וייגמר הצורך בעוד ספוגין?
ומה אם נהיה יותר מדי והאמבט יתייבש?
נצטרך לחרוך עצמנו בכאב אל היצור המסובן? זה לא ישרוף כמו אש?

ומה אם המים רק ימשיכו לעלות ולעלות,
ונתבשר פעם אחר פעם על טביעות
הספוגים ילכו ויתמעטו
אז, לאן מי האמבט יתנקזו?
ומה אם נצחצח חזק וטוב מדי, ונתעוור מבועות הסבון? אלליי!

בכל מקרה, כל המקרים
בשאלה אחת הם מתחילים וגם נגמרים
השאלה שמעל הקיום מרחפת
מחזיקה ולא עוזבת, לא מתנדפת:
את מה אנו מנקים?