למה כל בן אדם שלישי בדיכאון?

כי יש מלחמה וזה יכול להציף את זה

אולי כי הם עוברים משהו? מה אכפת לך למה אתה ישר שופט?

כי החיים קשים
וגם לפני המלחמה
אנשים עוברים דברים.

בגלל המסכים

היי, כאן בת 18 מאןבחנת בדיכאון
המלחמה, הקורונה ועוד אירועים אישיים השפיעו עליי
בסופו של דבר ככה זה
ולא כל בן אדם שלישי בדיכאון, דיכאון זו מחלת נפש, לא מצב רוח.

ופעם לא היו מלחמה וקורונה וזה עדיין היה ככה
ותמיד אמרו את זה גם

אתה בסטיפס אחי

טלפונים רשתות חברתיות

1 מכל 6 אנשים, לא אחד לכל 3 אנשים.
וזה בגלל הרבה סיבות, חלקם גנטיים, חלקם בגלל טראומה (לדוגמא מה7.10) ואורח החיים כיום, וזה שהרבה אנשים מרגישים בדידות (לא מבין מה מפריע לאנשים להיות לבד, אבל מניח שכל אחד ומה שמפריע לו)

אני לא חושב שזה מגדיר דיכאון, יש אנשים שעובר עליהם יום לא טוב, יש גם כאלו שהם עצלנים לענות בצורה נורמלית, יש כל מיני סיבות, זה לא אומר בהכרח שהם בדיכאון כי דיכאון זה משהו מעבר לסתם תגובה יבשה

זה לא אומר שזה דיכאון

היו שנים לא פשוטות בזמן האחרון במיוחד לנוער
מעבר לזה זה גם סלנג אם מישהו אומר אין לי כוח לא אומר שהוא בדיכאון

וואו זאת שפיטה רצינית..
אנחנו חיים בעולם קשוח מאוד, אנשים עוברים טראומות, דברים קשים, המסכים והרשתות החברתיות רק גורמים לאנשים לשקוע עוד יותר, הרבה אנשים באים מבתים נוראים, יש מלחמה, לא חסר דברים שיגרמו לדיכאון.
לרוב האנשים אין כלים להתמודד עם מה שעובר עליהם, הסביבה לרוב מחמירה את מצבם ולהרבה אין כסף לטיפול.
במקום לשפוט תהיה מכיל ותומך כי אתה היית רוצה שיתייסו אלייך ככה אם היית במצב כזה

כי החיים לא פשוטים ומה אתה שופט תאמין לי זה לא כיף להיכנס לדיכאון וזה עצוב ואף אחד לא רוצה את זה אז כאילו מה אתה שופט יחי בסרט כל אחד והעניינים שלו

יוקר המחייה

כי הדור שלנו עבר יותר מידי חרא

אני חושב שזה בגלל האינטרנט. אנשים כבר פחות יוצאים מהבית, יותר מתבודדים וכתוצאה מכך נוצר המצב שאתה מתאר.

כי החיים באמת לא כל כך וואו
אם כבר הייתי מצפה מכולם להיות בדיכאון

לצערנו, באמת הרבה אנשים מזייפים את מה שיש להם כתירוץ לדיכאון, זה נורא, דיכאון זה דבר אמיתי וקיים, אבל יותר שזה קיים - קיימים האנשים שאומרים שיש להם דיכאון, למרות שאין להם.
זה דבר נורא בכלל שזה ממעיט בערך של דיכאון אמיתי.

אנשים שיש להם דיכאון אמיתי (מה שנקרא גם דיכאון קליני, חוסר איזון כימי ולא קשור למה שאתה עובר כעת) - הם רק כ-5% מהאוכלוסיה.

השאר (שעומד על כמעט 50% הדור הצעיר!) הם לא באמת עם דיכאון, אלא עצב פשוט, רוב הדופמין שלהם הוא זול כמו גלילה אינסופית בטיקטוק או להשתכר, במקום באמת לצאת עם חברים, לראות עולם, לתרום או ליזום, וכו'..

בקיצור, דיכאון זה דבר שקיים, אבל ממש לא בסקלה של כל אדם שלישי.. עם זאת, לצערנו כל אדם שני כמעט יאמר שיש לו דיכאון, כי הרבה יותר קל לומר שאין לך יכולת לעשות משהו מאשר לומר שאין לך כוח לעשות אותו.
זה נורא כי כמו שאמרתי כבר - זה ממעיט בערך של מי שבאמת בדיכאון.

לדעתי זה הדור.. התקופה שאנו חיים בה.. המסכים, הנוחות שגרמה לנו להתעצל, חוסר היכולות ההישרדותיות, החברה שנשפטת לפי הדברים שרצים במדיה וחוסר הביטחון שנוצר לנו

בהתחשב בעובדה שאנחנו במלחמות תמידיות, איום קיומי, יוקר המחיה, משבר אקלים ועוד אלפי דברים אישיים שאפילו לא תלויים בעולם החיצוני.
נראה לי סביר מאוד.

^^^ 80% אחוז מהאנשים חוו דיכאון. בנוסף, זאת סיבת המוות השנייה בגודלה בקרב אנשים בני 20-30.

קצת סטטיסטיקה:

התפלגות המחלות באוכלוסייה. (באפידמיולוגיה מדברים על שכיחות - כמה חולים לתקופת זמן מסוימת).
לפי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי מינואר 2020 264 מיליון אנשים בעולם סובלים מדיכאון.
שכיחות שנתית 1 מכל 15 מבוגרים.
שכיחות לאורך החיים 1 מכל 6 מבוגרים.
נשים סובלות מדיכאון בערך בשיעור כפול מגברים.
ב-80% מהמקרים מדובר בהפרעה כרונית (אפיזודות חוזרות).
כשני שליש מהסובלים מדיכאון לא פונים לטיפול.

קל לשפוט כשאתה לא בנעליים של השני
תזכור שבסופו של דבר כל אחד מתמודד עם החרא בבית שלו כשהחלונות סגורים

אם אתה לא רוצה לשמוע תשובות כנות של אנשים אז אל תשאל.
אתה באמת מצפה מאנשים לומר לך "וואו מדהים" באמצע מלחמה? תגיד אתה אמיתי?

אני דיברתי על דיכאון קליני ^^
דיכאון שהוא לא תחושה אלא ממש משהו כימי שלא מאפשר לנשום לרווחה.
משהו שחשוב לי להוסיף לתגובה זה שאני לא אומר שאנשים מתרצים, אני אומר שאנשים יכולים יותר מזה, הרבה יותר מזה, חבל להגביל את עצמנו בגלל שלא נהנים מהרגע.. לא כל רגע ניתן להנאה, אבל חשוב לזכור למה אנחנו עושים את זה בסוף.

אני יכול לומר שלי יש אנהדוניה.
שזה חוסר הנאה מפעולות שהביאו בעבר הנאה, או שמביאות הנאה לרוב, אפילו אם זה סיום ענק של משהו.. כבר לא מביא לי.

עם זאת, אני משתדל לא לפעול ממוטיבציה וכדומה אף פעם, נטו משמעת עצמית, לעשות גם כשזה נראה חסר משמעות.

לגבי המספרים שהבאתי זה היה לגבי הדיכאון המוכר לרוב, וכמה אנשים חווים אותו כרגע (לא כמה חוו אי פעם, כיוון שזה מתחלק לתקופות בחיים, מסביר גם למשל למה כמעט אף פעם לילדים אין דיכאון, אבל לבני נוער ובוגרים יש המון).

קודם כל, גם צעירים בני 18 ומתחת יכולים לעבור חרא בחיים. כל אחד והחרא שלו.
ואם אתה מדבר על "דיכאון" כזה שזה לא דיכאון מאובחן אלא סתם באסה. לאנשים בכללי לדעתי קשה להבחין ב"אהבות" שלהם ולהכיר בהם.

זה נתונים של דיכאון קליני^^^

אני לא מאמין שכולם באמת בדיכאון, אבל קל יותר להיכנס לזה מבעבר, המודעות היום גדולה יותר מתמיד לחיים של אחרים, שהם רק מראים כמה הם טובים, ברשתות החברתיות, בטלוויזיה, המסכים עצמם לא גורמים לנו לחשוב על הדברים הפשוטים שיש בנו ואנחנו אוהבים בנו, כולנו רוצים שינוי לא בשבילנו אלא בשביל אחרים, אנשים צריכים אישור לאושר שלהם. הרוב לא נהנים מהדבר הכי פשוט שזה להסתכל במראה כי זה נראה שיש דברים שיותר כיף להסתכל עליהם.
זה יותר נוגע לצעירים כי הם נמצאים בזה יותר.
היום אנשים מחפשים ולידציה חברתית יותר מתמיד. הדרך שבה אתה אמור "לחיות" היא יותר מוכרת לכולם, קשה לחיות לפי הציפייה החברתית הזאת וכשזה לא קורה או שאתה לא יודע לחיות בשביל עצמך זה מוביל להמון תחושות רעות

אנחנו בתקופה קשה לעם ישראל
אין מסגרות לבני נוער
מלחמה ופחד
לחץ בבית מההורים שכולם סגורים יחד
כל אחד מכיר אדם שנפגע מהמלחמה עם איראן
או מהמלחמה הקודמת עם לבנון או עזה
לא לשפוט אנשים
אף אחד לא רוצה להיות בדיכאון

כי העולם די מדכא תאמת

דור של חוסר מטרה. פעם, זה היה פשוט. אתם מתחתנים בגיל מוקדם, מביאים הרבה ילדים ללא חשש שהנישואים יתפרקו, וגם בעבודה בסופרמארקט תוכלו לממן את עצמכם עם האישה וחמשת הילדים ואולי אפילו תואר. לא הסתדר? בסדר, קורה, לא אשמתך, לפחות אלוהים לצדך!
היום, אנשים חשופים יותר למידע, איבדו משמעות בחיים ומטרה כי יש כל כך הרבה אופציות והם לא יודעים מה לבחור, ולקינוח: יוקר מחייה ומדינה תמיד במלחמות, אז הכול דאגות ואפור.

אני אענה שוב כי מחקו לי את התשובה הקודמת:
לא יודע, חבל שזה ככה