אני במצב נפשי כל כך רע שאני שוקלת להיכנס למחלקה פסיכיאטרית, זה יעזור לי או שלא

אם את מרגישה שהמצב שלך בקצה אני חושבת שזה לא רעיון רע

לא חושב, אני אומנם רחוק בנושאים הללו, אבל מאמין שיש פיתרון טוב יותר מאשר המחלקה הזו, לדעתי זה סתם יעשה יותר נזק.
מאמין שיש פיתרון, בסוף הכל עובר 3>

שואל השאלה:
אני לא חושבת שיש מצב יותר גרוע מאיפה שאני עכשיו אני באמת מיואשת כבר^

תקשיבי קודם כל אני יודעת כמה זה קשה אבל את חייבת בשביל עצמך ובשביל האווירה שלך להיות בראש טוב עם כל הקושי פשוט להתמסכן ולומר על עצמנו שאין לנו כוח זה עוד יותר מייאש ומפיל לרצפה
תנסי כרגע להתעסק ולהסיח את הדעה שלך בדברים שאת אוהבת
תדברי עם איש מקצוע שאולי יכול לעזור לך
אל תוותרי על עצמך ואני בטוחה שיש לך מספיק כוח עצמי
אני כאן לפרטי אם תצטרכי משהו

שואל השאלה:
אני מנסה, ואני ממש לא עושה את זה בתור התמסכנות.
אני מנסה, אני מנסה במשך שנים אבל אני עדיין מרגישה כל כך חרא אז מה הטעם

אני בטוחה שזה לא מקטע של התמסכנות אבל אם אנחנו כל הזמן נרד על עצמנו וגם נאמר אין לנו כוח באמת לא יהיה לנו כוח.
מנסים עד שמצליחים למה לוותר חיים שלי? שרדת עד עכשיו בכל הכוחות את מסוגלת גם עכשיו.
את צריכה ללמוד על עצמך יותר
אני חושבת שאת צריכה לבנות לעצמך שגרה מסוימת ושוב לנסות לדבר עם איש מקצוע ולצאת מהמקום הזה
תאמיני לי שאני במצב כמו שלך ולפעמים גם לי קשה אבל צריך לקום החיים לא מושלמים זה לא כיף לשמוע אנשים שאומרים לקום ויאללה כי אני יודעת כמה קושי יש בזה אבל בסופו של דבר אין מה לעשות חייב לקום מהמקום הזה לא להישאב לתוכו תהיי עם עצמך תכירי את עצמך מחדש אל תוותרי לעצמך
באמת

אף אחד לא יכול לדעת אם אשפוז יעזור לך.
ישנן מחלקות טובות יותר וישנן מחלקות טובות פחות. על עצמי אני יכול להגיד שכששהיתי במחלקות נוער החוויה הייתה נסבלת. לעומת זאת, במחלקות מבוגרים - הסיפור שונה לחלוטין. בעיקר אם את נכנסת לאשפוז במחלקה סגורה.
בסך הכל לרוב באשפוזים פסיכיאטרים הטיפול לא אינטנסיבי ויותר "שומרים" על המטופלים שלא יעשו לעצמם או לאחרים משהו.

לדעתי, אם את יכולה לקחת על עצמך לתפקד טיפה עדיף אשפוז יום. זו מסגרת טיפול אינטנסיבית ומכילה, שם באמת לומדים איך לעזור לעצמנו וגם האנשים שם לרוב במצבים טובים יותר ופחות כרוניים.

שואל השאלה:
^^באמת הייתה לי תקופה בזמן האחרון שהיה לי תקווה, אבל כל יום מוכיח לי מחדש כמה חרא אני אוכלת מהחיים האלה.
אני בתקופה הזאת כמה שנים ברצף, אני לא חיה, אני רק שורדת, ואם זה המטרה של החיים ולהרגיש טוב על זה שאני כולה שורדת מפעם לפעם אז זה לא החיים שאני רוצה.
אני לא חייתי כבר שנים, אולי רגעים ספציפיים אבל אני באותו לופ כבר חמש שנים בערך.
אני לא מרגישה שאני הולכת לצאת מזה. ואני רוצה, אבל באמת אני חווה כל כך הרבה חרא שאני לא מבינה אם זה יהיה שווה את זה בכלל, אם זה שווה לעבור את כל הקושי הזה בשביל קצת שמחה וגם זה לא.
אני פשוט לא רוצה להרגיש כאילו אני נלחמת כל יום מחדש, אני פשוט רוצה לקום לישון ולא להרגיש מועקה כל פעם שאני קמה.
באמת אני לא חושבת שיש לי כבר מה לעשות.
אני רוצה תקווה, באמת אני רוצה שיהיה לי תקווה אבל אני מנסה כל יום מחדש וכל יום מחדש הרצון שלי למצוא אותה יורד כי אני מסתכלת מסביב

יש לך מטרות בחיים? יש פוטנציאל שאת מרגישה שאת רוצה לממש ולא ממומש?

שואל השאלה:
כן אבל אני לא מרגישה שזה שווה כבר

אז כדי לנסות אולי זה יעזור לך ואולי לא

אשפוז פסיכיאטרי בעיקר יעזור למנוע סכנה מיידית (פגיעה שלך בעצמך או באחרים), ויכול גם לעזור לייצב מצבים פסיכוטיים/מאניים. אם זה לא המצב שלך (כפי שזה נשמע), אני חושבת שכדאי לך לשקול מסגרות טיפול אחרות. חשבתי לפנות לאשפוז יום או לבית מאזן?