איך ניגשים לפרידה כזאת? יודעת שאני חייבת לעלות לקבר אבל המחשבה פשוט לא נקלטת

היי אני נמצאת בסיטואציה שאני לא יודעת איך לעכל או להתמודד איתה ואשמח לשמוע ממי שעבר משהו דומה. מדובר במישהו שלמד איתי יחד בבית ספר של חינוך מיוחד הייתי רגילה לראות אותו יום יום במסדרונות עם אותו חייל בדיוק גם כשהיה ילד וגם מהסרטון על מדים שהוא מחייך אשכרה אותו החיוך שזוכרת עכשיו פתאום כבר הוא לא איתנו הוא השלישי מהבית ספר שהלך לקרבי והנופל הראשון בבית ספר או בכללי מהמסגרת הזו. אני החלטתי לעלות עם אבא שלי בראשון לקבר שלו כי אני מרגישה שאני צריכה את זה בשבילו ובשבילי אבל מצד שני המחשבה שאראה במו עייני את הקבר עם השם שלו ולחשוב שזה הוא שם זה פשוט לא נקלט לי בראש עכשיו או בכלל וזה הולך להיות מזה מוזר ומטלטל שזה באמת הוא שאיך בכלל עושים את זה יצא לי להיפרד בעבר עם פרידה מקבר של סבא שלי אבל הפעם זה מרגיש אחרת לגמרי וקשה פי כמה להיפרד מילד בן 20 שלמד איתי שהיה אמור להיות היום בן 22 אבל ישאר לנצח בן 20 אחרי שנפל על משמרתו המחשבה שאני תכף בת 22 ואמשיך לגדול בזמן שהוא שם ושאראה במו עייני את הקבר שלו עם השם שלו ואלטף את האבן להדליק נר ולומר תודה וסליחה שהוא שם זה פשוט לא נקלט לי בראש וזה מרגיש מוזר שאיך בכלל עושים את זה? איך ניגשים למעמד כזה שבו המציאות פוגשת את האבן ? אשמח לעצות ממי שעבר חווית פרידה דומה בגיל צעיר שאיבד גם מישהו שהלך הרבה לפני הזמן שהיה צריך