מישהו יכול לקרוא משהו שכתבתי?

אניי

אני

שואל השאלה:
זה די ארוך.. חח:
"ושלא תעזי לצאת מכאן," צעקה ובעטה אותי אל תוך החדר.
נהדפתי אל השולחן. כאב חד פילח את ידי הימנית וכשהסתכלתי עליה, פס אדום ודק העביר צמרמורת בגופי.
אמי טרקה את הדלת וירדה חזרה אל המטבח.
לא יכולתי לסבול את זה עוד, לא יכולתי להשאר בבית הזה עוד דקה, שנאתי את המקום הזה.
קוראים לי פלורה, שמי ניתן לי בעקבות החולשה של אמי לפרחים.
אני בת 16, בכיתה י׳, יש לי שיער חום שחור ועיניים חומות, אף פעם לא עקבתי אחרי הצבע של העיניים שלי, יכול להיות ששבוע שעבר הן היו קהות אך עכשיו הן בהירות, הפסקתי לעקוב.
אני חיה עם אמי ואבי החורג, זה שאמי התחתנה איתו כשהייתי רק בת 8.
אבי האמיתי עזב כשהייתי בת 6, לפעמים אני הייתי רוצה לדעת שהוא מת, לא עזב, כך הייתי יודעת שהיה אכפת לו, שהוא רצה להיות אבא שלי.
יש לי אחות חורגת, הבת של אבי החורג, בת גילי, נקודת האור היחידה בחיי. אנחנו לא דומות אחת לשנייה, אבל בכל זאת, אני אוהבת אותה כמו שאני אף פעם לא אהבתי אף אחד.
מאז שאבי עזב אמי מתנהגת כאילו אין לה רגשות, כאילו שום דבר לא נוגע לה, כאילו ליבה קפא והפך לאבן, והיא מוציאה הכול עלי, גם אבי החורג לא משפר את המצב, הוא מעודד אותה להתנהג עלי כאילו אני המשרתת שלהם, הם לא מרשים לי לעשות שום דבר, לא להיפגש עם אף אחד, לא לצאת אל החצר, אפילו לא להשתתף בפעילויות חברתיות בבית הספר, לא שמזמינים אותי, אני ילדה שנואה בבית הספר.
אה, כן, ו... שכחתי, אני על טבעית.
אני לא באמת יודעת מה אני, אני רק יודעת שאני יכולה לכופף שערים או מנעולים או כל דבר אחר, למרות שאני בקושי נוגעת בהם, לעולם לא היו לי פצעי בגרות ואני לא גדלה, אני נשארת כמו שאני.
אמא שלי יודעת על הכוח הזה, כל המשפחה יודעת עליו, הם אומרים לי לשמור על זה בסוד, לא לעשות שום דבר שיסגיר אותי, ואני מקשיבה, אני יודעת שאם לא אשמע להם הארוחה הבאה שאני אוכל תהיה עוד מאה שנה.
עכשיו שני בערב, ביום רביעי בבוקר אני אלך לפנימי, אעזוב את הבית, לא עוד אמא שצועקת עלי או אבא חורג שמכה אותי, אני לא אצטרך ללכת יותר עם בגדים ארוכים כדי להסתיר החבורות והסימנים הכחולים שנוצרו על ידי כשההורים שלי התעצבנו עלי, היחידות שאתגעגע אליהן הן פלורנס, אחותי, ולורין, החברה הכי טובה שלי, וגם היחידה.
אני אתחיל חיים חדשים, אבל הפעם, ארשה לעצמי גם להנות מחיי.

"טיפשה," אמרה שיין, אחת הבנות מכיתתי, "את חושבת שמשהו ישים עליך? טעות," היא צחקה צחוק צורם ועקפה אותי עם הסקטבורד שלה, לא לפני שנתקלה בי ׳בטעות׳.
כן, אלה הם חיי, אני לא יכולה ללכת לבית הספר בלי שמשהו יקלל אותי, כל הזמן אני מזכירה לעצמי שבקרוב אני עוזבת, שבקרוב לא אצטרך לסבול את זה, זה די משפר לי את ההרגשה, אבל לא לגמרי.
הגעתי לכיתה והתיישבתי על כיסאי. פיטר, נער שחום עור בעל עיניים בהירות שיושב מאחורי, לקח את תיקי הפתוח והחל לשפוך את תכולתו.
"לא, בבקשה." התחננתי, "תפסיק, בבקשה."
הוא רק צחק, הסתכל עלי בתיעוב וצחק.
שנאתי אותו, שנאתי את כולה באותו רגע.
שאר היום עבר כרגיל, השיעורים עברו חלק ובהפסקות כל ילדי הכיתה קיללו אותי.
בסוף היום קארין, הנערה שיושבת תמיד בתחילת הכיתה, נגשה אלי והחלה לכתוב על המצח שלי כמה מילים בעט אדום.
זהו, נמאס לי, החלטתי.
התרחקתי ממנה, "מה עשיתי לכם?" שאלתי, "למה אתם כל כך רעים אלי? אתם לא מבינים שזה פוגע בי? יש לי רגשות, כואב לי כשאתם פוגעים בי כמו שזה כואב לכל בן אדם נורמאלי אחר, אני לא פגעתי באף אחד מכם, למה אתם שונאים אותי כל כך?"
"או, סוף, סוף פתחת את הפה?" שאלה אותי קארין והתקרבה אלי, "אה, אהבלה?"
היא הושיטה את ידיה אל מצחי ודחפה אותי עד שהייתי על הרצפה.
"או בחיי, אני כל כך שמחה שאת עוזבת," אמרה בחיוך לגלגני והלכה במהרה.
כל הכיתה החלה לצחוק.
הכנסתי את כל חפצי אל התיק וברחתי משם.
שמעתי את לורין קוראת בשמי.
נכנסתי אל השירותים והבטתי במראה, על המצח שלי היה כתוב בכתיב גדול 'אני מטומת-'.
נשענתי על הקיר והתחלתי לבכות.
שמעתי דלת נפתחת. ידעתי מי נכנסה עקב העובדה שהיא ראתה אותי ולא התחילה לקלל אותי בהזדמנות הראשונה שהייתה לה.
לורין הניחה יד מנחמת על כתפי.
היא בחיים לא תבין, עם השיער השטני החלק שלה והעיניים הכחולות, היא בחיים לא תצטרך לעבור את זה.
תמיד היה לה כל מה שרצתה, אף אחד אף פעם לא קילל אותה, אף אחד אף פעם לא הרביץ לה, החיים שלה מושלמים, היא לא עוברת מה שאני עוברת.
"בואי פשוט... נלך הביתה," אמרתי לה, לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד, רציתי לשכוח מהכל.
*****
"אנחנו נתגעגע אליך," אמר ג׳ון, אבי החורג, ולא היה שום רגש בקולו, "לא יהיה לנו למי להרביץ."
הוא סתר לי, הייתי בטוחה שאם היה מפעיל עוד טיפה כוח הוא היה מפיל אותי אל הרצפה.
נשמע דפיקה ואחריה פלורנס, אחותי, נכנסה הביתה.
ג׳ון קידם את פניה והדביק לה נשיקה על מצחה.
"איך היה בלימודים, דובשנית?" הוא שאל, זה לא היה חדש, ג׳ון תמיד היה קר אלי בזמן שהרעיף אהבה על ביתו האמיתית, פלורנס.
"בסדר, אבא," אמרה פלורנס וניקר עליה שהיא נגעלת.
פלורנס היא ביתו האמיתית של ג׳ון, מאשתו הקודמת, ורה. אני הבת האמיתית היחידה של אימי, נלה. אף פעם לא הרביצו לפלורנס, שמחתי על כך, לא הייתי רוצה שהיא תפגע בשום דרך שהיא, יש לה את המזל שלי לעולם לא יהיה.
פלורנס היא בחורה מושלמת, לדעתי, יש לה שיער ג׳ינג׳י ועיניים ירוקות יפות, הגזרה שלה מושלמת, היא יכולה להיות יפה בכל דרך, היא יכולה אפילו ללכת עם סמרטוטים ועדין להיות יפה.
"את," אמר ג׳ון והפנה עלי אצבע מאשימה, "לכי לרחוץ את הכלים, ואת, דובשנית שלי," הוא הפנה את מבטו אל פלורנס, נימתו פתאום התרככה, "לכי להכין שיעורים."
התחלתי לשטוף כלים והמעורפל שמעתי את אמי נכנסת. היא נשקה לפלורנס ונכנסה למטבח.
קפאתי במקומי וחיכיתי לכאב, שבא כעבור כמה רגעים. אמא שלי דחפה את ראשי אל תוך הכיור ולא הפסיקה עד שפני וחולצתי היו ספוגים מים.
"אני לא רוצה לראות חלקיק של לכלוך," אמרה בנימה חסרת כל רגש והלכה לחדר העבודה שלה.
"שמעת אותה," אמר גם אבי והלך אחריה.
פלורנס נכנסה למטבח והחלה לעזור לי לשטוף כלים.
הרחקתי את ידיה מהכיור. "מה את עושה?"
"עוזרת לך," היא חייכה, "לא הייתי רוצה שביום האחרון שאני מבלה איתך את תבלי את כל היום בשטיפת כלים, עכשיו, תפני מקום."
חייכתי אליה וזזתי מעט הצידה.
פלורנס היא הסיבה היחידה שאני קמה בבוקר עם חשק לחיות, ואני מודה לה על כך מכל הלב.
*****
זהו, סיימתי. המזוודות כבר ארוזות, כל הטפסים אושרו, אני רק צריכה לעבור את הלילה הזה ואז, אני ארשה לעצמי להנות מחיי.
הדבר היחיד שאני חוששת מפניו היא פלורנס, אני אתגעגע אליה, אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיה, אף פעם לא הייתי כל כך רחוקה ממנה.

שואל השאלה:
מה אתם אומרים\ות?

אהבתי באמת!
בהתחלה חשבתי שזה סיפור אמיתי, ואז נכנס הכוחות העל טבעיים וזה... הכתיבה שלך נהדרת (:
את יכולה לפרסם את הסיפור באתר טייל - קוראים, כותבים סיפורים.
נ. ב - לי קוראים לורין! d; חחח

שואל השאלה:
חחח תודה:)