תשובה אחת
כִּי-תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא-תָבֹא אֶל-בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. יא בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת-הַעֲבוֹט הַחוּצָה. יב וְאִם-אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. יג הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת-הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ
האדם שאליו מופנה הצו ניתן לשער שהוא אדם בעל אמצעים, שכן הוא יכול היה להרשות לעצמו להלוות מכספו לאדם אחר. כמו כן, יש בו נדיבות, הוא הלווה לאדם אחר והרי לא היה חייב לעשות זאת ובכל זאת עשה.
העבוט הוא משכון, חפץ שנלקח בעת מתן ההלוואה מהלווה, כדי שיהווה ערבות להחזר ההלוואה, או שנלקח מן הלווה בעת פירעון החוב, במידה שלא החזיר את חובו למלווה. כלומר, המלווה בא לדרוש לקבל בחזרה את המגיע לו בדין. והתורה דורשת ממנו ומזכירה לו, שאסור לו להיכנס לביתו של הלווה, אלא לחכות בחוץ, והוא - הלווה - יוציא את המשכון אותו יבחר.
אם כבר לקח הלווה את המשכון, אסור לו להשתמש בו. את "לא תשכב בעבוטו" - מסביר רש"י, בעקבות הכתוב בפסוק הבא:
לא תשכב בעבוטו - לא תשכב ועבוטו אצלך
כלומר, אל לך לשכב לישון בסוף היום כשהמשכון בידיך. חובה עליך להחזירו ללווה לעת ערב. מחר בבוקר תוכל לבוא ולקחתו שוב. אבל בערב... שוב תחזיר. במילים אחרות, המלווה "הסתבך"... לא רק שהיה נדיב והלווה לעני, אלא שגם הניסיון להבטיח את החזר ההלוואה כרוך בהרבה טרחה
במילים אחרות, החוק מוציא הרבה מן העוקץ של המשכון, שנועד להיות אמצעי לחץ על הלווה להחזיר את חובו.
שים לב, הקב''ה פונה אל המלווה, אל החזק, בדרישה לאקלה כלל אך האכיפה – לא קיימת. מדובר בעניינים שבין המלווה לקב''ה.
ד לֹא-תַעֲשֹׁק שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ, אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. טו בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא-תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עָנִי הוּא, וְאֵלָיו, הוּא נֹשֵׂא אֶת-נַפְשׁוֹ; וְלֹא-יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא.-פועל מחוייב בעל הבית, לשלם לפועל, לשכיר יום, מידי יום ביומו, כי אם ''יתלונן'' על הבוס בפני הבוס הגדול, הקב''ה מקשיב לאוכלוסיה החלשה הזו.-יענישו.
אי אפשר להרחיב עד כב', בתמצית,-התורה מצווה במקבץ הזה, לרחם לחמול ולהיות אנושי, במיוחד לחלשים בחברה, עני, יתום, אלמנה וגר.
האדם שאליו מופנה הצו ניתן לשער שהוא אדם בעל אמצעים, שכן הוא יכול היה להרשות לעצמו להלוות מכספו לאדם אחר. כמו כן, יש בו נדיבות, הוא הלווה לאדם אחר והרי לא היה חייב לעשות זאת ובכל זאת עשה.
העבוט הוא משכון, חפץ שנלקח בעת מתן ההלוואה מהלווה, כדי שיהווה ערבות להחזר ההלוואה, או שנלקח מן הלווה בעת פירעון החוב, במידה שלא החזיר את חובו למלווה. כלומר, המלווה בא לדרוש לקבל בחזרה את המגיע לו בדין. והתורה דורשת ממנו ומזכירה לו, שאסור לו להיכנס לביתו של הלווה, אלא לחכות בחוץ, והוא - הלווה - יוציא את המשכון אותו יבחר.
אם כבר לקח הלווה את המשכון, אסור לו להשתמש בו. את "לא תשכב בעבוטו" - מסביר רש"י, בעקבות הכתוב בפסוק הבא:
לא תשכב בעבוטו - לא תשכב ועבוטו אצלך
כלומר, אל לך לשכב לישון בסוף היום כשהמשכון בידיך. חובה עליך להחזירו ללווה לעת ערב. מחר בבוקר תוכל לבוא ולקחתו שוב. אבל בערב... שוב תחזיר. במילים אחרות, המלווה "הסתבך"... לא רק שהיה נדיב והלווה לעני, אלא שגם הניסיון להבטיח את החזר ההלוואה כרוך בהרבה טרחה
במילים אחרות, החוק מוציא הרבה מן העוקץ של המשכון, שנועד להיות אמצעי לחץ על הלווה להחזיר את חובו.
שים לב, הקב''ה פונה אל המלווה, אל החזק, בדרישה לאקלה כלל אך האכיפה – לא קיימת. מדובר בעניינים שבין המלווה לקב''ה.
ד לֹא-תַעֲשֹׁק שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ, אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. טו בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא-תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עָנִי הוּא, וְאֵלָיו, הוּא נֹשֵׂא אֶת-נַפְשׁוֹ; וְלֹא-יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא.-פועל מחוייב בעל הבית, לשלם לפועל, לשכיר יום, מידי יום ביומו, כי אם ''יתלונן'' על הבוס בפני הבוס הגדול, הקב''ה מקשיב לאוכלוסיה החלשה הזו.-יענישו.
אי אפשר להרחיב עד כב', בתמצית,-התורה מצווה במקבץ הזה, לרחם לחמול ולהיות אנושי, במיוחד לחלשים בחברה, עני, יתום, אלמנה וגר.