איך התנהל המוות בצעידות המוות באושוויץ?

צעדת המוות הגדולה התחילה ב-28 ביולי 1944 עם פינוי המחנה שהוקם על חורבות גטו ורשה ברחוב גנשה (gęsia) ושהשתייך לרשת מחנות מידנק. בעת הפינוי היו במחנה ההוא כ-4,400 אסירים יהודים מארצות שונות, רובם מיוון ומהונגריה. כ-3,600 מהם הוצעדו במסע רגלי לעבר קוטנו (kutno), 130 ק"מ מורשה. בדרך ירו הנאצים בכול מי שכוחם לא עמד להם ושפיגרו אחרי האחרים. הגרמנים לא סיפקו לאסירים אוכל ומנעו מהם כול אפשרות להתעכב כדי לשתות מים. במסע לקוטנו נרצחו כ-1,000 אסירים. כשהגיעו הנותרים למקום, הועמסו על רכבת משא, כ-90 בקרון. כמה מאות מתו בקרונות ופחות מ-2,000 הגיעו ב-9 באוגוסט 1944 למחנה דכאו. קשה יותר וממושכת יותר היתה צעדת המוות ממחנה בור ביוגוסלוויה. כ-4,000 אסירים יהודים הוצאו באמצע ספטמבר 1944 מן המחנה ההוא, ושמונה ימים עשו את דרכם לבלגרד כמעט בלא אוכל. משם המשיכו בדרכם במסע רגלי להונגריה. רוב האסירים נרצחו בדרך ורק כמה מאות ניצולים הוכנסו בהונגריה לרכבת והועברו למחנה אורנינבורג. בין האסירים שנרצחו בצעדות המוות מבור היה המשורר היהודי-ההונגרי מיקלוש רדנוטי, ששיריו האחרונים נכתבו באותה צעדת מוות.

נלקח מהאתר של מטח