מה זה אומר לא חרבה ירושלים אלא שדנו בה דין התורה?

לא וויתרו אחד לשני

ההתמודדות התלמודית עם חורבן בית המקדש השני מעוררת בי תמיד תחושות של השתאות והערכה עצומה. בכל התגובות התלמודיות לחורבן מתעקשים החכמים לקחת על עצמם אחריות על הטראומה הלאומית הכבירה. ההסברים שהם מציעים לחורבן הבית רבים ומגוונים, ובמוקד שלהם תמיד ניצבת האחריות הקהילתית.
הבחירה לקחת אחריות לחורבן הבית פועלת כמה פעולות בו בזמן: היא מארגנת את החשיבה הדתית באופן שיצדיק את פעולת האל ויאפשר את המשך האמונה המונותאיסטית בו; היא מציעה פשר למציאות; ובאופן מוזר היא גם אופטימית, שכן אם "מפני חטאינו גלינו מארצנו", יש אפשרות לתיקון, יש מוצא ויש דרך חזרה. המציאות ניתנת להבנה ולשליטה, ועל כן יש אפשרות להאמין ולפעול למען עתיד טוב יותר.
בתלמוד הבבלי מרוכזות רבות מאגדות החורבן במסכת גיטין. קל להציע הסבר פורמאלי פשוט לנוכחותן של אגדות החורבן במקום זה, אך לצד הסבר זה אני רוצה גם להצביע על ההסבר המתבקש לא פחות, והוא הקשר בין הגט המשפחתי לגט הלאומי. בבקשן להמחיש את עוצמת הזוועה של החורבן, מתמקדות רוב אגדות החורבן בפן האישי-המשפחתי: אח ואחות שנפלו בשבי וחותנו; אם שאיבדה את כל בניה; אם שכולה שממאנת להינחם על מות בנה; בת עשירים שלא מצליחה להסתגל לחיי העוני שנפלו עליה בפתאומיות; ועוד.
בשורות הבאות אהלך בעקבות קביעתו של רבי יוחנן, המתייחסת לחורבן הלאומי: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה", ואנסה לקרוא בה קריאה משפחתית, קריאה הורית. אתמקד בדוגמת קצה אחת המבקשת ללמד כיצד חרב הבית הפרטי בשל אב למדן שדן בביתו הפרטי דין תורה.