74 תשובות
בעיות גדולות לא.. אבל יש משהו קטן שמטריד אותי.
אני הולכת היום לעשות ספטום באישור של ההורים אבל בחוסר אהבה לזה.. עזבו אהבה.. כיבוד.. אם המשפחה שלי (לא רק ההורים) יראו את זה עלי הם יתייחסו אלי אחרת.
לא בא לי לגרור אנשים לחשוב שאני כזו וכזו.. אני פשוט רוצה את זה מאוד אבל אני לא יודעת אם אני מוכנה לעבור את ההשפלות והאכזבה שבדרך
אני הולכת היום לעשות ספטום באישור של ההורים אבל בחוסר אהבה לזה.. עזבו אהבה.. כיבוד.. אם המשפחה שלי (לא רק ההורים) יראו את זה עלי הם יתייחסו אלי אחרת.
לא בא לי לגרור אנשים לחשוב שאני כזו וכזו.. אני פשוט רוצה את זה מאוד אבל אני לא יודעת אם אני מוכנה לעבור את ההשפלות והאכזבה שבדרך
אנונימית
לפני שלושה חודשים רבתי עם מישהו והייתי בדיכאון שבוע ואנחנו לא מדברים עד עכשיו ואני מצטערת על זה הוא היה מאוד חשוב לי
נשברתי כשנפרדנו והפסקנו לדבר ולהיפגש כמו פעם, כמו הימים שהיינו ביחד מהבוקר ועד הלילה..
נשברתי כשגיליתי שהוא כל כך מהר החליף אותי באחרת ואני עדיין לא התגברתי עליו..
נשברתי כשגיליתי שהוא כל כך מהר החליף אותי באחרת ואני עדיין לא התגברתי עליו..
הבעיה הכי גדולה שלי שאני לא מצליחה להתגבר.
גם אם באמת ממש טוב לי עדיין מלווים אותי מתקפות בכי שאני לא חולקת
ומתמודדת אתן לבד, מן צער על העבר שלי, על זה שאבא שלי כמעט הרג אותי
על האנורקסיה שהייתה לי והעלימה לי את המחזור ואת שמחת החיים, על זה שכאב לי
ואף פעם לא היה לי עם מי לדבר, אף פעם לא חזרתי מהבית ספר ושאלו אותי איך אני מרגישה, תמיד זילזלו בי,
הרגשתי מכוערת וטיפשה, שאני לבד ורציתי למות, עברתי חוויות קשות מאוד ואף פעם לא היה לי עם מי לדבר עליהם. ועד שאני מרגישה חזקה ושהכל מאחורי אני פתאום בוכה על אותה ילדה אומללה, מסכנה וחמודה שהייתי ומזכירה לעצמי שזה תמיד יהיה חלק ממני..
תני לי לומר לך שהחיים יכולים להיות אכזריים, שאת יכולה להרגיש בתהום ושאין טעם, ששום דבר לא שווה. אבל את חייבת להיות חזקה בשביל עצמך, מגיע לך לטעום גם מהדברים השמחים, מגיע לך ליהנות מהטוב שבחיים, תשמרי תמיד על השפיות שלך גם כשזה קשה! החיים מטלטלים אבל עוד יהיו לך חוויות מדהימות בחיים עוד לא ראית כלום, על תתני לשום דבר לשבור אותך. תמיד תקומי תהיי אדישה לדברים מתסכלים בהצלחה חברה.
גם אם באמת ממש טוב לי עדיין מלווים אותי מתקפות בכי שאני לא חולקת
ומתמודדת אתן לבד, מן צער על העבר שלי, על זה שאבא שלי כמעט הרג אותי
על האנורקסיה שהייתה לי והעלימה לי את המחזור ואת שמחת החיים, על זה שכאב לי
ואף פעם לא היה לי עם מי לדבר, אף פעם לא חזרתי מהבית ספר ושאלו אותי איך אני מרגישה, תמיד זילזלו בי,
הרגשתי מכוערת וטיפשה, שאני לבד ורציתי למות, עברתי חוויות קשות מאוד ואף פעם לא היה לי עם מי לדבר עליהם. ועד שאני מרגישה חזקה ושהכל מאחורי אני פתאום בוכה על אותה ילדה אומללה, מסכנה וחמודה שהייתי ומזכירה לעצמי שזה תמיד יהיה חלק ממני..
תני לי לומר לך שהחיים יכולים להיות אכזריים, שאת יכולה להרגיש בתהום ושאין טעם, ששום דבר לא שווה. אבל את חייבת להיות חזקה בשביל עצמך, מגיע לך לטעום גם מהדברים השמחים, מגיע לך ליהנות מהטוב שבחיים, תשמרי תמיד על השפיות שלך גם כשזה קשה! החיים מטלטלים אבל עוד יהיו לך חוויות מדהימות בחיים עוד לא ראית כלום, על תתני לשום דבר לשבור אותך. תמיד תקומי תהיי אדישה לדברים מתסכלים בהצלחה חברה.
אנונימית
היה לי רגע משבר בקטע שהרגשתי שחברים לא עונים לי ולא מתיחסים אליי וחבר שלי סוג של סינן אותי פשוט אכלתי סרטים ביום הזה והרגשתי מרוחקת מהמשפחה ושאף אחד לא שם עלי בסוף התקשרתי לחברה הכי טובה שלי שנעשה הליכה וכבר בדרך היו לי דמעות ולא יכלתי להחזיק גת זה יוצר עם עצמי.. מזל שהיא ענתה לי ואחרי השיחה הבנתי עד כמה שטותי זה היה
כשעזבתי את השחייה.
לא הייתי מוכנה לשחות בכללי ולהיכנס לבריכה או לים במשך חודשיים.
זה היה הדבר שפשוט החזיק אותי מאושרת ואחריי זה פשוט נשברתי.
הפכתי להיות מישהי אחרת.
לא הייתי מוכנה לשחות בכללי ולהיכנס לבריכה או לים במשך חודשיים.
זה היה הדבר שפשוט החזיק אותי מאושרת ואחריי זה פשוט נשברתי.
הפכתי להיות מישהי אחרת.
הבעיה שלי היא שהחבר של אמא שלי שונא אותי ואני אותו גם ואני רוצה לירצוח אותו ואני עדיין צריכה להישאר איתו באותו בית ולחלוק איתו באותה צלחת ודברים כאלה.
ואמא שלי אפילו לא חושבת על זה שאני שונאת אותו למרות שאני אומרת לה במפורש"אמא אני שונאת אותו"
ואמא שלי אפילו לא חושבת על זה שאני שונאת אותו למרות שאני אומרת לה במפורש"אמא אני שונאת אותו"
יש לי כל כך הרבה חוויות שנשברתי בהם וכל כך הרבה דברים נוראיים חתכתי גם.. לא רוצה להיזכר בזה:/
הייתה לי חרא תקופה לפני שנתיים שניסיתי לחתוך ולא הצלחתי (כושלת שכמוני) וניסיתי להתאבד וזה.. אבל זה מאחורי וזה העיקר אז אני לא ממש רוצה לפרט
שואלת השאלה אני תמיד פה אם את רוצה לדבר
אז יש לי פחד ממחויבות כלומר פחד מזה שאיכשהו לא אהיה נאמן פתאום או אפגע בחברה שלי ומשלשום יש לי חברה ראשונה אז זה היה חתיכת סיפור שפשוט נכנסתי לחרדות מזה שיש לי קשר עכשיו.. זה המשבר שעבר עלי..
אנונימי
שנה שעברה היה לי דיכאון... ליד אנשים הייתי סבבה והכל אבל תמיד הרגשתי שאני לבד ואין לי עם מי לדבר.
אז יום אחת שהייתי בבית חשבתי אולי פשוט לחתוך את עצמי אבל אז התחרטתי.
אז יום אחת שהייתי בבית חשבתי אולי פשוט לחתוך את עצמי אבל אז התחרטתי.
אנונימית
"הכל רע", לי יש את אותה בעיה כמוך, אני שונאת אותו ברמותת
אנונימית
הבעיה הכי גדולה שלי שאני מאוהבת בידיד הכי טוב שלי... זה פשוט אסור אני לא יכולה לעצור את עצמי כי אהבה זו אהבה... שנה אני באותו מקום ולא מצליחה לרדת ממנו הוא ככ חשוב לי כל יום אני איתו...
אנונימית
הייתי כל השנה בדיכאון
בגלל שיברון לב, חבר מגעיל. ושני ילדות מגעילות, לאחר מכן ילה אחת, שהרסו לי את כל השנה.
בכיתי כל יום,.. במשך שנה שלמה. הייתי דיכאונית ועצובה ימים על ימים, שבועות על שבועות.
בגלל שיברון לב, חבר מגעיל. ושני ילדות מגעילות, לאחר מכן ילה אחת, שהרסו לי את כל השנה.
בכיתי כל יום,.. במשך שנה שלמה. הייתי דיכאונית ועצובה ימים על ימים, שבועות על שבועות.
אנונימית
בל"ג בעומר נסענו שלושה חברים לים להיפגש עם כולם ועשינו תאונה בדרך אני והנהג נפצענו במצב בינוני והחבר שלנו במצב אנוש אחרי שלוש ימים הוא ניפטר אני מוכן לתת הכל כדי שבוא יחזור לחיות עד כדי כך שאני מוכן להחליף אותו, הוא היה הבן אדם הכי טוב שהכרתי לפני שהוא מת הוא החליט שהוא תורם את האיברים שלו והציל 5 אנשים
בעיה בגוף ממה שעכשיו אני סובלת ויושבת על אדוויל בשביל להפחית את הכאב.. קורה.
לצערי אני כבר שנתיים בתוך התקופה הזאת שנתיים שאני נכנסת לדיכאון וחותכת ואז יוצאת ושוב פעם נכנסת ואיכשהו תמיש חשבתי שזהו לא יכול להיות יותר גרוע מזה מפה זה רק ישתפר אבל כנראה שטעיתי כי לפני שבועיים התחלתי לעשות שטויות התחלתי להקיא פעם ראשונה ושניה ולהרעיב תצמי נהיו לי הפרעות אכילה ואני עדיין בתוך זה נאבקת עם זה חותכת כל יום ומפחדת מה יקרה בסוף אבל אני לא יכולה לצאת מזה ומה שהכי קשה לי זה לשמור לשמור הכל מכולם ולעשות תצמי שמחה כשאני עם חברות ומשפחה כאילו לא קרה כלום אני לא יכולה לדבר על זה עם מישהו כי אם אני אדבר על זה עם חברות שלי הם יפגעו יהיה להם קשה לדעת שאני במצב הזה וזה יעשה להם רק רע ההורים אינמצב כי הם שונאים אותי ואני שונאת אותם לא מקבלים אותי איך שאני במשפחה אומרים שאני מוזרה ומכריחים אותי להשתנות מאיימים עלי צועקים עלי והכל רק בגלל שזה מי שאני והם לא אוהבים אותי ככה אז זהו אני מנסה להתמודד עם זה אני יודעת שזה לא טוב שאני חותכת אבל תכלס זה מה שעוזר לי אני קוראת פה תתגובות ואומרת וואע הלוואי הלוואי שגם לי הייתה תקופה כזאת וזהו עברה ועכשיו טוב לי ואני שמחה אבל לא אני עדיין בתקופה הזאת כבר שנתיים ולא יודעת מה לעשות עם עצמי כל פעם שאני חושבת שזהו זה יגמר מתישהו לא יכול להיות יותר גרוע מזה זה בא בא בבום אחד גדול נהיה יותר גרוע ואני נכנסת לדברים שאני לא יכולה לצאת מהם אז הפסקתי לקוות אני פשוט נשברת מיום ליום כל יום אני בוכה במיטה הלוואי שזה יעבור כבר וזה אף פעם לא עובר אני מדיכאון מזה עבר שבועיים כמו שלא הייתע בחיים שלי אוף כל כך נמאס לי
מאחלת לכולם להיות שמחים תמיד ואף פעם לא להכנס לתקופות דיכאון או תקופות קשות
מאחלת לכולם להיות שמחים תמיד ואף פעם לא להכנס לתקופות דיכאון או תקופות קשות
אנונימית
חרדות אכילה קשות במיוחד בתקופה האחרונה... זה פשוט קשה באופן שאין לתאר. זה פשוט גורם לגוף להרגיש כאילו הוא בסכנה, ואתה מרגיש חוסר אונים... בגלל - אוכל! ארוחה משפחתית מסכנה!
זה הכי מעצבן. אני מבין כאלה שבחרדות בגלל ניתוח של בן משפחה קרוב, מחלה, סכנה, בסדר. אוכל? זה הנאת החיים. למה אני צריך להיות בחרדות בגלל אוכל? לעזאזל.
זה הכי מעצבן. אני מבין כאלה שבחרדות בגלל ניתוח של בן משפחה קרוב, מחלה, סכנה, בסדר. אוכל? זה הנאת החיים. למה אני צריך להיות בחרדות בגלל אוכל? לעזאזל.
אני הולכת למות... זאת..
אנונימית
הייתה לי השנה תקופה ממש רעה שאני וחבר שלי ניפרדנו וביום שניפרדנו אישפזו אותי בגלל בעייה בלב הייתי חודש מאושפזת ולא היה לי ממש כייף זה לא הכי חוויה ואז הייתה במשמרת במדא והייתה נסיעה של חוסר הכרה התחלנו לעשות החייאה והוא מת.. ברגע שהוא מת לא הפסקתי ליבכות איזה שבוע שהוא מת בגללי וזה מה שממש שבר אותי.. שהוא מת.. בגללי
היה לי הרבה תקופות קשות והרבה פעמים הייתי חלשה מידי ולא הצלחתי להחזיק את עצמי.
אף אחד לא היה לצדי וכול מה שעשית רוב הזמן זה לחשוב דרכים הכי פחות כואבות להתאבד.
תכננתי הכול ואפילו כתבתי כמה פעמים מכתב התאבדות. אני עדיין שומרת אותם ביומן שלי.
הסיבה שהחזיקה אותי ולא עשיתי כלום היא האמונה שלי בה' ושהוא לא היה בורא אותי כדי שאני אסיים את עצמי. כמובן שגם חשבתי על כל החלומות שלי, הדברים שרציתי לעשות, כול מה שתכננתי.
ככה זה לא יגמר. בשיגעון זמני.
אז כתבתי יומן את כול מה שאני מרגישה כתבתי שם.
חיפשתי תחביבים כדי לשכוח. ומצאתי הריקוד, השירים, והציורים החזיקו אותי. העסיקו אותי כל היום.
ועברתי את זה ותודה לאל אני עכשיו חזקה אני לא אפול לחשוב ככה שוב
אף אחד לא היה לצדי וכול מה שעשית רוב הזמן זה לחשוב דרכים הכי פחות כואבות להתאבד.
תכננתי הכול ואפילו כתבתי כמה פעמים מכתב התאבדות. אני עדיין שומרת אותם ביומן שלי.
הסיבה שהחזיקה אותי ולא עשיתי כלום היא האמונה שלי בה' ושהוא לא היה בורא אותי כדי שאני אסיים את עצמי. כמובן שגם חשבתי על כל החלומות שלי, הדברים שרציתי לעשות, כול מה שתכננתי.
ככה זה לא יגמר. בשיגעון זמני.
אז כתבתי יומן את כול מה שאני מרגישה כתבתי שם.
חיפשתי תחביבים כדי לשכוח. ומצאתי הריקוד, השירים, והציורים החזיקו אותי. העסיקו אותי כל היום.
ועברתי את זה ותודה לאל אני עכשיו חזקה אני לא אפול לחשוב ככה שוב
אנונימית
אני שונאת את החיים שלי, ובעיקר את הבית ספר שלי
כל פעם שאני הולכת אליו אני מרגישה כאילו אני בבית כלא, זה אולי ישמע שטותי אבל בשבילי זה סיוט שלם! לקום כל בוקר וללכת, ולהקשיב למורים שעולים לי על העצבים. הייתה פעם אחת שלא יכולתי יותר ופשוט התחלתי לבכות באמצע שיעור.. וכל כך קשה לי בבית ספר שבשבילי זה המון!
כל פעם שאני הולכת אליו אני מרגישה כאילו אני בבית כלא, זה אולי ישמע שטותי אבל בשבילי זה סיוט שלם! לקום כל בוקר וללכת, ולהקשיב למורים שעולים לי על העצבים. הייתה פעם אחת שלא יכולתי יותר ופשוט התחלתי לבכות באמצע שיעור.. וכל כך קשה לי בבית ספר שבשבילי זה המון!
אנונימית
אני מרגישה בודדה כל התקופה הזאת, אין לי הרבה חברים אין ככ עם מי לצאת ולא מצאתי עבודה אז אני פשוט נרקבת בבית.
אנונימית
הייתי בדיכאון במשך כמה חודשים בעקבות הדיכאון התחילה לי הפרעת אכילה, הייתי ילדה רזה ויפה שפשוט לא אהבה את עצמה ורצתה לגרום סבל לנפש ולגוף שלה.. עברתי הרבה משברים וכמעט מתתי מתת תזונה כששקלתי 27 קילו.
אבל לא נשברתי, הייתי חזקה ותוך כמה חודשים עם עזרה של חבר שלי, חברות ומשפחה יצאתי מזה לגמרי והתחלתי לאהוב ולקבל את עצמי כמו שאני (:
אבל לא נשברתי, הייתי חזקה ותוך כמה חודשים עם עזרה של חבר שלי, חברות ומשפחה יצאתי מזה לגמרי והתחלתי לאהוב ולקבל את עצמי כמו שאני (:
אני לא אולך לדבר אל זה כן כי אני שבור ממיזמן
יש לי אינספור בעיות.. אבל מה ממש מפריע לי כרגע זה שאין לי חברים. זה להרגיש בודד כל יום שאתה קם ועד שאתה הולך לישון..
המשפחה שלי גם ככה פרודה, כל אחד מתעסק בחיים שלו ולאף אחד לא אכפת מהאחר, אז משפחה זה גם משהו שחסר לי. אמא שלי במצב לא טוב אבא שלי חי עם אשתו השניה ואני לא בקשר איתו כמה חודשים, אחותי שונאת אותי (יש לה סוג של מוגבלות.) אז אין הרבה ברירות. ושתי חברות יחידות, שממש צבועות.
נמאס לי מהן כל כך, אבל אני יודעת שאם אני ינתק קשר בבית הספר אשאר כל יום לבד..
הן כל כך רעות. אין לי דרך לתאר את זה.
אני עדיין פגועה מכל מה שהן עשו, ועוד יותר שהן לא באמת מצטערות על זה למרות שביקשו 'סליחה' אז החוםש הזה אני מבלה לבד.. ואחרי זה המפחה שלי מתלוננת שאין לי עיסוקים, ושאני כל היום בבית.
המשפחה שלי גם ככה פרודה, כל אחד מתעסק בחיים שלו ולאף אחד לא אכפת מהאחר, אז משפחה זה גם משהו שחסר לי. אמא שלי במצב לא טוב אבא שלי חי עם אשתו השניה ואני לא בקשר איתו כמה חודשים, אחותי שונאת אותי (יש לה סוג של מוגבלות.) אז אין הרבה ברירות. ושתי חברות יחידות, שממש צבועות.
נמאס לי מהן כל כך, אבל אני יודעת שאם אני ינתק קשר בבית הספר אשאר כל יום לבד..
הן כל כך רעות. אין לי דרך לתאר את זה.
אני עדיין פגועה מכל מה שהן עשו, ועוד יותר שהן לא באמת מצטערות על זה למרות שביקשו 'סליחה' אז החוםש הזה אני מבלה לבד.. ואחרי זה המפחה שלי מתלוננת שאין לי עיסוקים, ושאני כל היום בבית.
אנונימית
גם אני עברתי ועדיין עוברת תקופה לא קלה.
אני די בדיכאון בגלל שכבר לא טובל לי כמו שהיה לי פעם. אני לא שמחה להיות עם המשפחה שלי יותר, הקשר שלי עם אמא שלי ממש התדרדר ואני שונאת להיות אצלה בגלל שהיא מתנהגת כמו תינוקת וגם בגלל הבן זוג הדביל שלה ושתי הבנות העוד יותר דביליות שלו.
עוד בערך שבועיים הבת זוג של אבא שלי אמורה ללדת בן (נ. ב: שיהיה חצי אח שלי אבל אני מסרבת להכיר בזה) ולפני שידעתי שהיא בהריון אבא שלי אמר לי ואני מצטטת: ''אולי אני יעשה עוד ילד. נקרא לו עומר (השם שלי) על שם הילדה שהייתה לי פעם.. ששמה לב אליי פעם..''
אז אני ממש פוחדת מהלידה הזאת ואני מרגישה ממש בודדה כי גם אין לי יותר מדי חברים ובאופן עקרוני אני לא ממש מרוצה מהחיים.
אבל עוד לא התייאשתי ואני מנסה למצוא פתרון.
אני די בדיכאון בגלל שכבר לא טובל לי כמו שהיה לי פעם. אני לא שמחה להיות עם המשפחה שלי יותר, הקשר שלי עם אמא שלי ממש התדרדר ואני שונאת להיות אצלה בגלל שהיא מתנהגת כמו תינוקת וגם בגלל הבן זוג הדביל שלה ושתי הבנות העוד יותר דביליות שלו.
עוד בערך שבועיים הבת זוג של אבא שלי אמורה ללדת בן (נ. ב: שיהיה חצי אח שלי אבל אני מסרבת להכיר בזה) ולפני שידעתי שהיא בהריון אבא שלי אמר לי ואני מצטטת: ''אולי אני יעשה עוד ילד. נקרא לו עומר (השם שלי) על שם הילדה שהייתה לי פעם.. ששמה לב אליי פעם..''
אז אני ממש פוחדת מהלידה הזאת ואני מרגישה ממש בודדה כי גם אין לי יותר מדי חברים ובאופן עקרוני אני לא ממש מרוצה מהחיים.
אבל עוד לא התייאשתי ואני מנסה למצוא פתרון.
מישהו שאהבתי והוא חיבב גם אהב אותי בסוף וויתר עלי והלך לחברה שלי...
הכל בעיקר בגלל הבת זונה שהרסה הכל בינינו
היו לי הרבה בעיות במשפחה ואז ההורים שלי נפרדו כשהייתית ביסודי וקרו הרבה דברים מעבר והייתי ממש בדיכאון
איבדתי חברה הכי טובה והייתי לבד
למרות כל הדברים האלה הכרתי חברות, הכרתי בנים אחרים, הדברים במשפחה הסתדרו..
ולא ויתרתי והכל בערך טוב עכשיו:)
הכל בעיקר בגלל הבת זונה שהרסה הכל בינינו
היו לי הרבה בעיות במשפחה ואז ההורים שלי נפרדו כשהייתית ביסודי וקרו הרבה דברים מעבר והייתי ממש בדיכאון
איבדתי חברה הכי טובה והייתי לבד
למרות כל הדברים האלה הכרתי חברות, הכרתי בנים אחרים, הדברים במשפחה הסתדרו..
ולא ויתרתי והכל בערך טוב עכשיו:)
אנונימית
הייתה לי תקופה נוראית של דימוי עצמי נמוך ממש לגבי החיצוניות שלי, הרגשתי כל כך מכוער שממש הייתי בדיכאון בכלל זה. לאט לאט זה עובר לי אבל זה היה פשוט נורא.
מהיסודי צחקו עלי על זה שיש לי חצקונים ונמשים
הפיצו עלי שמועות נוראיות שאפילו המנהלת האמינה להם והיא קראה לי לשיחה והרכזת ולא באתי המון ימים לבית ספר בגלל זה ונכנסתי לחרדות
שני הקראשים שלי פגעו בי בצורה מזעזעת
הראשון כל הזמן צחק עלי על איך שאני נראית וכל דבר קטן שעשיתי התפוצץ מצחוק כמו ילד קטן
והשני שהייתי איתו פעם בסדר פתאום התחיל לשנוא אותי וחברים שלו צחקו עלי עד כדי כך שלעזוב אותו ושהוא לא רוצה אותי והוא התחנן שלא אלך לאותו תיכון כמוהו וזה כאב לי כי עשינו דברים רומנטים והוא נמשך אליי
ועם שניהם ניתקתי קשר בסופו של דבר בצורה מגעילה ושניהם אמרו לי שהם לא אוהבים אותי.
היו לי המון ריבים עם ההורים
חברות שלי לשעבר כבר אי אפשר לקרוא להן חברות ניתקו איתי קשר ולא אמרו לי את הסיבה..
ונחשו מה? אני בחיים עדיין ונמשים וחצקונים אפשר לטפל ולהעלים והבנתי שהכל היה מקנאה
אני לא זקוקה לאהבה יותר כי הבנתי שהבנים הם קקות! וצבועים
מצאתי ואמצא חברות חדשות בהמשך החיים
ואני שנה הבאה עוברת בית ספר אחר והתגשם חלומו של הקראש השני שלי והוא לא יראה אותי יותר ונראה מי תרצה אותו עם האופי המסריח שלו
הפיצו עלי שמועות נוראיות שאפילו המנהלת האמינה להם והיא קראה לי לשיחה והרכזת ולא באתי המון ימים לבית ספר בגלל זה ונכנסתי לחרדות
שני הקראשים שלי פגעו בי בצורה מזעזעת
הראשון כל הזמן צחק עלי על איך שאני נראית וכל דבר קטן שעשיתי התפוצץ מצחוק כמו ילד קטן
והשני שהייתי איתו פעם בסדר פתאום התחיל לשנוא אותי וחברים שלו צחקו עלי עד כדי כך שלעזוב אותו ושהוא לא רוצה אותי והוא התחנן שלא אלך לאותו תיכון כמוהו וזה כאב לי כי עשינו דברים רומנטים והוא נמשך אליי
ועם שניהם ניתקתי קשר בסופו של דבר בצורה מגעילה ושניהם אמרו לי שהם לא אוהבים אותי.
היו לי המון ריבים עם ההורים
חברות שלי לשעבר כבר אי אפשר לקרוא להן חברות ניתקו איתי קשר ולא אמרו לי את הסיבה..
ונחשו מה? אני בחיים עדיין ונמשים וחצקונים אפשר לטפל ולהעלים והבנתי שהכל היה מקנאה
אני לא זקוקה לאהבה יותר כי הבנתי שהבנים הם קקות! וצבועים
מצאתי ואמצא חברות חדשות בהמשך החיים
ואני שנה הבאה עוברת בית ספר אחר והתגשם חלומו של הקראש השני שלי והוא לא יראה אותי יותר ונראה מי תרצה אותו עם האופי המסריח שלו
עוברת עלי תקופה כזאת עכשיו..
רבתי עם החברה הכי טובה שלי שהייתה, ברמה של ניתוק קשר כי היא פגעה בי מאוד.
עכשיו כשאנחנו יוצאים/יושבים בבית של מישהו סתם והיא באה- אין סיכוי שאני ישב לידה. בדר"כ אני יושבת עם חבר שלי ולפעמים גם יחד עם חברה ממש טובה שלי.
חוץ מהם אני לבד. כולם יודעים על המצב, יודעים שאני לא יתקרב אליה. וממשיכים לשבת רק איתה.
כ"כ קשה לי, ואני לא יכולה להיות תלויה בחבר שלי, ולא בחברה שלי. אני מרגישה לבד, עם כמה שזה לא נשמע קריטי, אבל באמת שאני רגילה להיות מוקפת בחברים, ובגללה עכשיו אני מוגבלת.
רבתי עם החברה הכי טובה שלי שהייתה, ברמה של ניתוק קשר כי היא פגעה בי מאוד.
עכשיו כשאנחנו יוצאים/יושבים בבית של מישהו סתם והיא באה- אין סיכוי שאני ישב לידה. בדר"כ אני יושבת עם חבר שלי ולפעמים גם יחד עם חברה ממש טובה שלי.
חוץ מהם אני לבד. כולם יודעים על המצב, יודעים שאני לא יתקרב אליה. וממשיכים לשבת רק איתה.
כ"כ קשה לי, ואני לא יכולה להיות תלויה בחבר שלי, ולא בחברה שלי. אני מרגישה לבד, עם כמה שזה לא נשמע קריטי, אבל באמת שאני רגילה להיות מוקפת בחברים, ובגללה עכשיו אני מוגבלת.
חבר שלי נפטר מסרטן לפני שבועיים, הכאב לא עובר, היינו ביחד שנה וחצי, כאילו חצי נשבר ממני.
לא רוצה שידעו מי אני
אני רק ילדה... רק ילדה בת 15...
אני תמימה, אני לא יודעת מה זה אהבה! אני שבורה... כל מה שראיתי בחיים זה את אבא שלי רודף אחרי אמא שלי עם סכין כי היא בגדה בו... שוב... כל מה שלמדתי בחיים זה לא להיות כמוהם לא משנה מה! אבל... מה כן להיות? התחרשתי מרוב שקיללו אותי בבצפר, התעוורתי מדמעות מכמה שגרמו לי לבכות, אני כבר לא שומעת מחמאות ולא רואה יופי בעצמי! אני רואה את המפלצת שהם ראו בי! אני רואה את הסיבות שהרביצו לי ואני חותכת את עצמי על זה שאני מי שאני! אני רק רציתי לפגוש מישהו שיראה בי משהו אחר! שילחש לי מחמאות באוזן ויפתח לי את העיניים לחיים יפים יותר! זה הכול! ואז פגשתי אותך... את רק ילדה... ילדה בת 13... את לא מוכנה לטפל בי ובחרדות וההתקפים שלי... את תמימה! יותר ממני... יכולתי בקלות למצוא איזה ערס שינצל אותי ואת התמימות שלי ויזרוק אותי! אבל לא... מצאתי אותך... ובלי לדעת בכלל, ניצלתי את התמימות שלך... מי הטיל עלי את הקללה להיות הקללה שלך?! למהה?! אני מעדיפה לסבול! שיזרקו אותי לתוך מים עמוקים או להבות! אבל הקללה שלי זה לטבוע באשמה של כל דמעה ודמעה בעינייך הכחולות! ולהישרף בכאב של לראות את הלב שלך נשרף... איך מלאך כמוך עשה משהו כל כך נורא שהיעוד הצליב את הדרך שלך עם שלי?! אני רק רוצה שתדעי דבר אחד! בחיים לא רציתי ולא ארצה לפגוע בך... כל רגע נוסף שאני זוכה להתכרבל בזרועות שלך זה אושר! אושר טהור! איך... איך אני עושה כל כך הרבה רע למישהי שעושה לי כל כך טוב? אני הסיוט של החלום שלי! אבל.. אני אוהבת אותך! הקללה הזאת היא שלי או שלך? הלחץ הזה... שאני שומעת מכל הכיוונים "היא השתנתה מאז שהיא וזאת נהיו ביחד" אני שיניתי אותך? את אמרת שאת נהיית מי שאת... אבל... כל זה היה שקרים לבנים... אני מאבדת את המילים במבט אחד לניצוץ בעיניים שלך! אני קונה כל דבר שתגידי! גם אם הניצוץ מזוייף... את אומרת שאת מאושרת איתי ואוהבת אותי... אני אוהבת אותך אבל אני בכלל יודעת מי את? את הילדה האופטימית והחברותית הזאת שהכרתי שבשבילה הכול צחוק? הילדה שאוהבת את עצמה את החיים והחברים? הילדה הזאת שהתחברה לכולם עד שהרסתי הכול? או שאת הילדה שנפתחה בפניי רק אחרי חודשים רבים? ששונאת את עצמה וזייפה חיוכים עד שהיא פגשה אותי? שאמרה שכל החברים שלה מזוייפים ולא יודעים עליה כלום? כולם מתגעגעים למה שהיית לפניי... גם את? אבל... אני חשבתי שידעתי מי את... שאני היחידה... מה את רוצה להיות! הלוואי יכולתי להעביר את הזמן הקצר שאנחנו ביחד בזרועות שלך במקום במחשבות על מה את חושבת, כשאת מנשקת אותי, איפה הלב שלך נמצא? הזרועות שלך... אמרתי לך לא פעם, זה המקדש שלי... המרחב המוגן שלי! למרות שהמקדש הזה כבר קרס עלי פעמים! אין לי מקום אחר שאני מרגישה בו טיפת ביטחון! אוטומטית אני מרגישה שחיבוק אחד ממך יכול לתקן כל שבר... אבל... פשוט שמישהו יגיד לי שזה שווה את זה! בבקשה!
וואו, סליחה, באמת פרקתי...
אני תמימה, אני לא יודעת מה זה אהבה! אני שבורה... כל מה שראיתי בחיים זה את אבא שלי רודף אחרי אמא שלי עם סכין כי היא בגדה בו... שוב... כל מה שלמדתי בחיים זה לא להיות כמוהם לא משנה מה! אבל... מה כן להיות? התחרשתי מרוב שקיללו אותי בבצפר, התעוורתי מדמעות מכמה שגרמו לי לבכות, אני כבר לא שומעת מחמאות ולא רואה יופי בעצמי! אני רואה את המפלצת שהם ראו בי! אני רואה את הסיבות שהרביצו לי ואני חותכת את עצמי על זה שאני מי שאני! אני רק רציתי לפגוש מישהו שיראה בי משהו אחר! שילחש לי מחמאות באוזן ויפתח לי את העיניים לחיים יפים יותר! זה הכול! ואז פגשתי אותך... את רק ילדה... ילדה בת 13... את לא מוכנה לטפל בי ובחרדות וההתקפים שלי... את תמימה! יותר ממני... יכולתי בקלות למצוא איזה ערס שינצל אותי ואת התמימות שלי ויזרוק אותי! אבל לא... מצאתי אותך... ובלי לדעת בכלל, ניצלתי את התמימות שלך... מי הטיל עלי את הקללה להיות הקללה שלך?! למהה?! אני מעדיפה לסבול! שיזרקו אותי לתוך מים עמוקים או להבות! אבל הקללה שלי זה לטבוע באשמה של כל דמעה ודמעה בעינייך הכחולות! ולהישרף בכאב של לראות את הלב שלך נשרף... איך מלאך כמוך עשה משהו כל כך נורא שהיעוד הצליב את הדרך שלך עם שלי?! אני רק רוצה שתדעי דבר אחד! בחיים לא רציתי ולא ארצה לפגוע בך... כל רגע נוסף שאני זוכה להתכרבל בזרועות שלך זה אושר! אושר טהור! איך... איך אני עושה כל כך הרבה רע למישהי שעושה לי כל כך טוב? אני הסיוט של החלום שלי! אבל.. אני אוהבת אותך! הקללה הזאת היא שלי או שלך? הלחץ הזה... שאני שומעת מכל הכיוונים "היא השתנתה מאז שהיא וזאת נהיו ביחד" אני שיניתי אותך? את אמרת שאת נהיית מי שאת... אבל... כל זה היה שקרים לבנים... אני מאבדת את המילים במבט אחד לניצוץ בעיניים שלך! אני קונה כל דבר שתגידי! גם אם הניצוץ מזוייף... את אומרת שאת מאושרת איתי ואוהבת אותי... אני אוהבת אותך אבל אני בכלל יודעת מי את? את הילדה האופטימית והחברותית הזאת שהכרתי שבשבילה הכול צחוק? הילדה שאוהבת את עצמה את החיים והחברים? הילדה הזאת שהתחברה לכולם עד שהרסתי הכול? או שאת הילדה שנפתחה בפניי רק אחרי חודשים רבים? ששונאת את עצמה וזייפה חיוכים עד שהיא פגשה אותי? שאמרה שכל החברים שלה מזוייפים ולא יודעים עליה כלום? כולם מתגעגעים למה שהיית לפניי... גם את? אבל... אני חשבתי שידעתי מי את... שאני היחידה... מה את רוצה להיות! הלוואי יכולתי להעביר את הזמן הקצר שאנחנו ביחד בזרועות שלך במקום במחשבות על מה את חושבת, כשאת מנשקת אותי, איפה הלב שלך נמצא? הזרועות שלך... אמרתי לך לא פעם, זה המקדש שלי... המרחב המוגן שלי! למרות שהמקדש הזה כבר קרס עלי פעמים! אין לי מקום אחר שאני מרגישה בו טיפת ביטחון! אוטומטית אני מרגישה שחיבוק אחד ממך יכול לתקן כל שבר... אבל... פשוט שמישהו יגיד לי שזה שווה את זה! בבקשה!
וואו, סליחה, באמת פרקתי...
יש לי אספרגר, זה הקושי העיקרי שלי אבל אני מתחילה להתמודד איתו
אנונימית
אני רציתי להתאבד ביומולדת 13 שלי לפני שנה, ולפעמים אני ממש מצטערת שלא עשיתי את זה.
אני לא בטוחה בנטייה המינית שלי, וכשהייתי קטנה פשוט חלמתי להיות בן, לא עשיתי שום דבר נשי ובמחשבות שלי אני עדיין לפעמים חושבת על עצמי כבן, למשל "אני הולך", "אני שונא" וכאלה. זה מבלבל אותי עוד יותר.
אני שלחתי ושולחת תמונות עירום לשני ידידים שלי, ואני מפחדת מהיום שאם נריב התמונות יועברו הלאה.
אני מיואשת מעצמי כל כך, אני עוברת על כל דבר שאומרים לי, אני עושה מה שבראש שלי ואני לא חושבת על ההשלכות של הדברים, ויש המון השלכות.
אני לא מתבגרת, אומרים לי כל כך הרבה שבהתנהגות שלי אני ילדה בת 4.
אני בלי אחריות על החיים שלי, לפעמים אני מסכנת אותם סתם.
אני הורסת להורים שלי תחיים, רק בגללי הם צריכים לדאןג מכל האחים שלי, להישאר ערים עד 4 בבוקר לראות אם טל עוד בחיים והיא לא עשתה איזה משהו מטומטם.
אני גורמת להמון אכזבות אצל ההורים שלי, בדברים מאוד מאוד משמעותים וגדולים.
אני מאבדת שליטה על החיים שלי ואני ככה קרובה מלהרים ידיים.
מצטערת על האורך, פרקתי
אני לא בטוחה בנטייה המינית שלי, וכשהייתי קטנה פשוט חלמתי להיות בן, לא עשיתי שום דבר נשי ובמחשבות שלי אני עדיין לפעמים חושבת על עצמי כבן, למשל "אני הולך", "אני שונא" וכאלה. זה מבלבל אותי עוד יותר.
אני שלחתי ושולחת תמונות עירום לשני ידידים שלי, ואני מפחדת מהיום שאם נריב התמונות יועברו הלאה.
אני מיואשת מעצמי כל כך, אני עוברת על כל דבר שאומרים לי, אני עושה מה שבראש שלי ואני לא חושבת על ההשלכות של הדברים, ויש המון השלכות.
אני לא מתבגרת, אומרים לי כל כך הרבה שבהתנהגות שלי אני ילדה בת 4.
אני בלי אחריות על החיים שלי, לפעמים אני מסכנת אותם סתם.
אני הורסת להורים שלי תחיים, רק בגללי הם צריכים לדאןג מכל האחים שלי, להישאר ערים עד 4 בבוקר לראות אם טל עוד בחיים והיא לא עשתה איזה משהו מטומטם.
אני גורמת להמון אכזבות אצל ההורים שלי, בדברים מאוד מאוד משמעותים וגדולים.
אני מאבדת שליטה על החיים שלי ואני ככה קרובה מלהרים ידיים.
מצטערת על האורך, פרקתי
יש המון אבל אחד עיקרי שאני זוכרת -
אני עברתי דברים לא נעימים (בלשון המעטה) בעבר היינו גרים באותו בית אני ואבא
אחרי הרבה זמן אנחנו עברנו דירה ממנו ועכשיו זה רק אחותי אני ואמא בבית בלעדיו.
כל הזמן הוא ניסה לשמור על קשר למרות שאני לא רציתי לשמור איתו
יום אחד בערב הוא התקשר אליי וצעק עלי (כרגיל) לבוא אליו לפני שהוא יעשה בלאגן
באותו רגע כבר הרגשתי את הייאוש שלי בקצה ופשוט העפתי על הדלת כל מה שהיה לידי ובכיתי
כל מה שרציתי באותו רגע היה להשאר בחדר ולא לצאת, מה ביקשתי כבר. שקט? -.-
כל כך התאפקתי לא ללכת לקחת סכין מהמטבח באותו רגע.
בסוף אמא שלי התעצבנה (סוף סוף) ולקחה אותי למשטרה להוציא ממנו צו הרחקה.
בכל מקרה הוא עדיין מנסה לדבר איתי ככה שהצו הזה הוא סתם חתיכת נייר בלי ערך.
וזהו, עד עכשיו זה הרגע משבר הכי גדול שהיה לי.
הוא כבר לא צועק עלי אבל עדיין מציק.
זה לא כזה שיפור משמעותי אבל יהיה בסדר.
אני עברתי דברים לא נעימים (בלשון המעטה) בעבר היינו גרים באותו בית אני ואבא
אחרי הרבה זמן אנחנו עברנו דירה ממנו ועכשיו זה רק אחותי אני ואמא בבית בלעדיו.
כל הזמן הוא ניסה לשמור על קשר למרות שאני לא רציתי לשמור איתו
יום אחד בערב הוא התקשר אליי וצעק עלי (כרגיל) לבוא אליו לפני שהוא יעשה בלאגן
באותו רגע כבר הרגשתי את הייאוש שלי בקצה ופשוט העפתי על הדלת כל מה שהיה לידי ובכיתי
כל מה שרציתי באותו רגע היה להשאר בחדר ולא לצאת, מה ביקשתי כבר. שקט? -.-
כל כך התאפקתי לא ללכת לקחת סכין מהמטבח באותו רגע.
בסוף אמא שלי התעצבנה (סוף סוף) ולקחה אותי למשטרה להוציא ממנו צו הרחקה.
בכל מקרה הוא עדיין מנסה לדבר איתי ככה שהצו הזה הוא סתם חתיכת נייר בלי ערך.
וזהו, עד עכשיו זה הרגע משבר הכי גדול שהיה לי.
הוא כבר לא צועק עלי אבל עדיין מציק.
זה לא כזה שיפור משמעותי אבל יהיה בסדר.
מתי שהייתי קטנה, בת 12 וקצת, אימא שלי עזבה את הבית והלכה למקלט לנשים מוכות והייתי צריכה ללכת איתה. יצא שבעצם סוף כיתה ו' אני בכלל לא הגעתי ליום סיום ולטקס כי הלכתי 4 ימים לפני זה ולא יכלתי להגיע.. עברתי לעיר אחרת והיה לי ממש קשה כל כיתה ז'
רשמו אותי לכיתת ספורט או משהו כזה (ואני הכי לא ספורטיבית שיש), כולם באו מאותם בתי ספר והרגשתי ממש לא קשורה וממש לבד, היו לי כמה ידידות שם אבל ירדו עלי כל הזמן, קראו לי בשמות והם ממש עשו לי טראומות, לא יכלתי ממש לדבר על זה עם אף אחד והסתרתי את זה מאימא שלי כי גם ככה היה לה הרבה על הראש וגם מהפסיכולוגית של המקלט שהייתי בו, וזה הכניס אותי לממש דיכאון וזה למה לא באתי חצי שנה שנייה של כיתה ז' כי הם ממש פגעו בי, אני הייתי (לשמחתי) בן אדם ממש ממש רגיש ולקחתי הכל ללב..
היה לי במיוחד קשה בשיעורי ספורט, לא התרגילים הפיזיים, בגלל שכל פעם שהייתי שם הם היו צוחקים עלי ויורדים עלי ויש לי ממש פחד מהמקצוע הזה עד היום, אני יכולה להמציא מליון ואחת תירוצים לא להשתתף אבל זה הכל בגלל שאני ממש מפחדת ששוב פעם ירדו עלי ויצחקו עלי, השנה (כיאלו כיתה י"א) הוצאתי פטור ובאתי כל יום ללימודים (בגלל ששנים קודמות לא הגעתי בימים שיש ספורט) וזאת הייתה השנה הכי קשה אבל גם הכי רגועה שהייתה לי
בכל מקרה, כיתה ח' חזרתי לאותה עיר שעזבתי וגם שם היה לי ממש קשה ובקושי הגעתי, המצב ממש טיפונת השתפר אבל אז אחר כך התחלתי לחתוך וניסיתי להתאבד (ללא הצלחה כמובן) אבל אז המצב התחיל להשתפר שוב
כיתה ט' הייתה הכיתה הכי כיפית כי הכרתי חברות חדשות, שהן סוגשל "אאוטסיידריות" כמוני וגם זאת הייתה השנה שממש הצטיינתי בלימודים, גם כיתה י' וגם כיתה י"א הצטיינתי
וזה נחשב לכזאת התקדמות, כי כיתה ז' וח' חשבתי שאני טיפשה ולא יודעת כלום אבל התברר לי שזה ממש לא נכון, ועם קצת השקעה אני מסוגלת להגיע רחוק ואם אני אראה את האידיוטים מכיתה ז' שצחקו עלי אני פשוט ארחם עליהם, כי עכשיו לא אכפת לי מה אומרים עלי ואני שמה פס על כל מי שמנסה לפגוע בי.
גם בבית ספר שאני נמצאת עכשיו לא יורדים עלי ועל חברות שלי, הייתי אומרת שאפילו צוחקים איתנו אז זה יחסית בסדר עכשיו, יש לי עוד קצת בעיות אמון באנשים אבל אני אתגבר עליהן בסופו של דבר
הדבר הכי חשוב שאת יכולה לזכור כרגע זה שכל דבר מסתיים בסוף, וגם התקופה הזאת, ובסוף התקופה הזאת את תסתכלי לאחור ותהיה שמחה שלא וויתרת, ואל תוותרי על עצמך!
עם קצת אמונה והשקעה, את יכולה להגיע רחוק (:
המון בהצלחה (:
וסליחה על החפירה
רשמו אותי לכיתת ספורט או משהו כזה (ואני הכי לא ספורטיבית שיש), כולם באו מאותם בתי ספר והרגשתי ממש לא קשורה וממש לבד, היו לי כמה ידידות שם אבל ירדו עלי כל הזמן, קראו לי בשמות והם ממש עשו לי טראומות, לא יכלתי ממש לדבר על זה עם אף אחד והסתרתי את זה מאימא שלי כי גם ככה היה לה הרבה על הראש וגם מהפסיכולוגית של המקלט שהייתי בו, וזה הכניס אותי לממש דיכאון וזה למה לא באתי חצי שנה שנייה של כיתה ז' כי הם ממש פגעו בי, אני הייתי (לשמחתי) בן אדם ממש ממש רגיש ולקחתי הכל ללב..
היה לי במיוחד קשה בשיעורי ספורט, לא התרגילים הפיזיים, בגלל שכל פעם שהייתי שם הם היו צוחקים עלי ויורדים עלי ויש לי ממש פחד מהמקצוע הזה עד היום, אני יכולה להמציא מליון ואחת תירוצים לא להשתתף אבל זה הכל בגלל שאני ממש מפחדת ששוב פעם ירדו עלי ויצחקו עלי, השנה (כיאלו כיתה י"א) הוצאתי פטור ובאתי כל יום ללימודים (בגלל ששנים קודמות לא הגעתי בימים שיש ספורט) וזאת הייתה השנה הכי קשה אבל גם הכי רגועה שהייתה לי
בכל מקרה, כיתה ח' חזרתי לאותה עיר שעזבתי וגם שם היה לי ממש קשה ובקושי הגעתי, המצב ממש טיפונת השתפר אבל אז אחר כך התחלתי לחתוך וניסיתי להתאבד (ללא הצלחה כמובן) אבל אז המצב התחיל להשתפר שוב
כיתה ט' הייתה הכיתה הכי כיפית כי הכרתי חברות חדשות, שהן סוגשל "אאוטסיידריות" כמוני וגם זאת הייתה השנה שממש הצטיינתי בלימודים, גם כיתה י' וגם כיתה י"א הצטיינתי
וזה נחשב לכזאת התקדמות, כי כיתה ז' וח' חשבתי שאני טיפשה ולא יודעת כלום אבל התברר לי שזה ממש לא נכון, ועם קצת השקעה אני מסוגלת להגיע רחוק ואם אני אראה את האידיוטים מכיתה ז' שצחקו עלי אני פשוט ארחם עליהם, כי עכשיו לא אכפת לי מה אומרים עלי ואני שמה פס על כל מי שמנסה לפגוע בי.
גם בבית ספר שאני נמצאת עכשיו לא יורדים עלי ועל חברות שלי, הייתי אומרת שאפילו צוחקים איתנו אז זה יחסית בסדר עכשיו, יש לי עוד קצת בעיות אמון באנשים אבל אני אתגבר עליהן בסופו של דבר
הדבר הכי חשוב שאת יכולה לזכור כרגע זה שכל דבר מסתיים בסוף, וגם התקופה הזאת, ובסוף התקופה הזאת את תסתכלי לאחור ותהיה שמחה שלא וויתרת, ואל תוותרי על עצמך!
עם קצת אמונה והשקעה, את יכולה להגיע רחוק (:
המון בהצלחה (:
וסליחה על החפירה
יום אחד לפני שנה אח שלי הזמין כל מיני חברים והיו שם שתי חברים בגילי (אז היינו 16 ואח שלי 18) שהם גם חברים של אח שלי אבל גם חברים טובים שלי. בקיצור ראיתי אותם שם וזה היה נראה כאילו בכלל הם לא חושבים עלי ולא הלכתי להגיד היי כי תביישתי כי היה שם הרבה חברים של אח שלי שאני לא מכירה, אז התיישבתי על הרצפה בחדר ובכיתי מלא, כי אלה שתי האנשים שמכירים אותי הכי טוב (חברים אחרים חושבים שהם מכירים כי הם אף פעם לא שמעו מה באמת קורה איתי) ובקיצור חשבתי שעוד כמה זמן כבר אפילו לא נדבר וזה ממש ביאס אותי. ויום אחרי זה בבריכה הם שאלו אותי איפה הייתי ואמרו שהם חיפשו אותי ואח שלי חשב שאני לא בבית. ואז היה רגע שהייתי מאושרת כי כן היה אכפת להם ואז הבנתי שאני מסתובבת עם אנשים שלא יודעים עלי כלום ולא עם האנשים שאני הכי סומכת עליהם בעולם סתם בגלל שאני מתביישת ועכשיו אני פשוט מפחד שאנחנו מתרחקים והדבר היחיד שגורם לנו להיפגש לפעמים זה הבית ספר... זה אולי נשמע קצת טיפשי אבל זה עדיין ממש משפיע עלי..
לצאת מהארון
משברים עם אמא שלי וכו
משברים עם אמא שלי וכו
אין לי מושג למה ואיך זה יעזור לך אבל אוקי..
התקופה הכי קשה שעברתי התחילה אחרי שעברתי תקיפה מינית, אף אחד לא ידע אז אף אחד לא ממש טרח לתמוך.
מפה לשם התחלתי לשתות אלכוהול באופן יומיומי ולהתעסק בשטויות שאני בערך משלמת עליהן עד היום.
ואז אחרי כמעט חודשיים גיליתי שאני בהריון ובעצם.. ההפלה הייתה הרגע הכי קשה, במיוחד כשאף אחד לא יכל להיות שם בשבילי כי אף אחד לא ידע.
אבל זה רק חלק קטן מהכל, אני חיה עם זה ללא סיבה אבל עדיין חיה עם זה, זה לא ממש עובר, נפשית זה רק מחמיר, ואני פשוט שמחה שאף אדם מחיי היומיום שלי לא יודע על זה.
התקופה הכי קשה שעברתי התחילה אחרי שעברתי תקיפה מינית, אף אחד לא ידע אז אף אחד לא ממש טרח לתמוך.
מפה לשם התחלתי לשתות אלכוהול באופן יומיומי ולהתעסק בשטויות שאני בערך משלמת עליהן עד היום.
ואז אחרי כמעט חודשיים גיליתי שאני בהריון ובעצם.. ההפלה הייתה הרגע הכי קשה, במיוחד כשאף אחד לא יכל להיות שם בשבילי כי אף אחד לא ידע.
אבל זה רק חלק קטן מהכל, אני חיה עם זה ללא סיבה אבל עדיין חיה עם זה, זה לא ממש עובר, נפשית זה רק מחמיר, ואני פשוט שמחה שאף אדם מחיי היומיום שלי לא יודע על זה.
אנונימי
השנה הזאת הייתה ממש גרועה בשבילי
התדרדתי בלימודים.
הברזתי, החסרתי המון.
ניתקתי קשר עם כל החברות שלי, בלי סיבה
וכל הנה הייתי מדוכאת והייתי בלי חברים וחברות.
אבל זה השתפר עכשיו
והכל עובר
זה עניין של זמן
התדרדתי בלימודים.
הברזתי, החסרתי המון.
ניתקתי קשר עם כל החברות שלי, בלי סיבה
וכל הנה הייתי מדוכאת והייתי בלי חברים וחברות.
אבל זה השתפר עכשיו
והכל עובר
זה עניין של זמן
אנונימית
עברתי אונס..
אני כל כך שונאת את המילה הזו אונס אני כל כך שונאת את זה שהייתי כל כך דפוקה שלא הצלחתי לברוח אני הכי שונאת שאני מאשימה את עצמי בזה עוד זה היה בלילה
התחלתי לשתות הרבה לעשות שטיות לפגוע בעצמי בסובביפ אותי יש חברות שהם בכלל לא יודעות על זה ויש הרבה אנשים שלא יודעים על זה אני מפחדת מאנשים אני לא יודעת כל בן אדם נראה לי רע הוא פשוט חושבת על מה הוא יעשה לי הוא יגע בי? הוא ירביץ לי? אני בן אדם סגור כל כך שרק האקס שלי יודע עלי כמעט הכל אני לא נפתחת לאנשים אני לא סומכת על אנשים ואני יכולה להמשיך לכתוב פה שנה את כל מה שאני מרגישה וכל מה שאני שונאת בעצמי אבל נראלי חפרתי מספיק..
הייתי בבית ספר עשו עלי חרם שנה (אני אפילו לא יודעת למה לעשות את זה) הרביצו לי בבית ספר ואני זוכרת פשוט את הסיטואציה שאני שוכבת שם על הריצה איזה 8 ילדים מעלי ואני פשוט בוכה ואז ילד אחד לוקח אבן גדולה וזזורק לי אותה על הפנים משם אני לא זוכרת חוץ מזה שאני התעוררתי בבית חולים
חליתי בבמולמיה בגלל כל הדברים שעברתי (יש עוד הרבה אבל לא אחפור) יש לי התקפי חרדה ודיכאון אז כשאני בדיכאון אני לא אוכלת והייתי בדיכאון קשה מאוד ולא אכלתי חודש חודש וחצי אם הייתי מכניסה משהו לפה הייתי מקיאה אחרי חצי שעה כמובן שאכלתי ממש טיפה כדי לשרוד אבל בכל זאת תפוח ביום.. וככה חודש וחצי
אז חליתי בבולמיה הייתי מקיאה כל דבר שאכלתי כי הגוף שלי התרגל לתפוח ולא למשהו אחר ולא לקמויות גדולות
ניסיתי להתאבד 4 פעמיים חתכתי שנה וחצי עדיין לפעמיים אני חותכת כשממש קשה לי..
אני כל כך שונאת את המילה הזו אונס אני כל כך שונאת את זה שהייתי כל כך דפוקה שלא הצלחתי לברוח אני הכי שונאת שאני מאשימה את עצמי בזה עוד זה היה בלילה
התחלתי לשתות הרבה לעשות שטיות לפגוע בעצמי בסובביפ אותי יש חברות שהם בכלל לא יודעות על זה ויש הרבה אנשים שלא יודעים על זה אני מפחדת מאנשים אני לא יודעת כל בן אדם נראה לי רע הוא פשוט חושבת על מה הוא יעשה לי הוא יגע בי? הוא ירביץ לי? אני בן אדם סגור כל כך שרק האקס שלי יודע עלי כמעט הכל אני לא נפתחת לאנשים אני לא סומכת על אנשים ואני יכולה להמשיך לכתוב פה שנה את כל מה שאני מרגישה וכל מה שאני שונאת בעצמי אבל נראלי חפרתי מספיק..
הייתי בבית ספר עשו עלי חרם שנה (אני אפילו לא יודעת למה לעשות את זה) הרביצו לי בבית ספר ואני זוכרת פשוט את הסיטואציה שאני שוכבת שם על הריצה איזה 8 ילדים מעלי ואני פשוט בוכה ואז ילד אחד לוקח אבן גדולה וזזורק לי אותה על הפנים משם אני לא זוכרת חוץ מזה שאני התעוררתי בבית חולים
חליתי בבמולמיה בגלל כל הדברים שעברתי (יש עוד הרבה אבל לא אחפור) יש לי התקפי חרדה ודיכאון אז כשאני בדיכאון אני לא אוכלת והייתי בדיכאון קשה מאוד ולא אכלתי חודש חודש וחצי אם הייתי מכניסה משהו לפה הייתי מקיאה אחרי חצי שעה כמובן שאכלתי ממש טיפה כדי לשרוד אבל בכל זאת תפוח ביום.. וככה חודש וחצי
אז חליתי בבולמיה הייתי מקיאה כל דבר שאכלתי כי הגוף שלי התרגל לתפוח ולא למשהו אחר ולא לקמויות גדולות
ניסיתי להתאבד 4 פעמיים חתכתי שנה וחצי עדיין לפעמיים אני חותכת כשממש קשה לי..
אנונימית
החוויה הכי נוראית שעברתי זה הטרדה מינית על ידי דוד שלי.
זה היה בשנה שעברה, היינו כל המשפחה בטבריה ונשארתי איתו לבד בים כשכולם עלו לחדרים.
אני הרגשתי שמשהו קורה, הרגשתי שמשהו לא בסדר אבל בכל זאת אמרתי לעצמי שאני מדמיינת, זה לא יכול להיות.
ניסיתי לעזוב אותו כמה פעמים וללכת אבל הוא לא שיחרר אותי, ועדיין חשבתי שהבעיה בי, שאני סתם מדמיינת.
אחרי שעה בערך הצלחתי ללכת וכשבאתי לעלות לחדר אישה אחת עצרה אותי ושאחה אותי מי זה היה האיש הזה איתי. היא סיפרה לי שכל החוף ראה את זה והמציל התקשר למשטרה. אני לא רוצה לחשוב לאן זה היה יכול להגיע בלעדיה. זאת הייתה שבת נוראית. לא ידעתי מה קורה איתי, לא הצלחתי להבין מה קורה בכלל. כל הביטחון שבקושי היה לי נעלם. כל המשפחה התפרקה. זה היה סיוט. בסוף לקחו אותו לתחנה ואני רציתי לעוף לבית כמה שיותר מהר. מאז הסתגרתי בבית הרבה, לא סיפרתי לאף אחד (חוץ מההורים שהיו איתי כמובן) הלכתי למספר טיפולים אצל פסיכולוגית אבל זה לא הלך. עדיין יש לי חלומות ופלאשבקים בלתי פוסקים.
ויש משבר נוסף שכרגע אני עוברת, הפרעות אכילה. אני בתת משקל נוראי, תוך יומיים ירדתי שלוש קילו. וזה ממשיך. אני בקושי מתפתחת. אני לא אוכלת כלום. ההורים שמו לב והם מכריחים אותי לאכול, גם איימו לקחת אותי לרופא. המחזור לא סדיר בצורה מוגזמת. אבל אני עדיין לא מסכימה לאכול.
תודה על הפריקה3>
ומה איתך אנונימית? ספרי לנו עליך:)
זה היה בשנה שעברה, היינו כל המשפחה בטבריה ונשארתי איתו לבד בים כשכולם עלו לחדרים.
אני הרגשתי שמשהו קורה, הרגשתי שמשהו לא בסדר אבל בכל זאת אמרתי לעצמי שאני מדמיינת, זה לא יכול להיות.
ניסיתי לעזוב אותו כמה פעמים וללכת אבל הוא לא שיחרר אותי, ועדיין חשבתי שהבעיה בי, שאני סתם מדמיינת.
אחרי שעה בערך הצלחתי ללכת וכשבאתי לעלות לחדר אישה אחת עצרה אותי ושאחה אותי מי זה היה האיש הזה איתי. היא סיפרה לי שכל החוף ראה את זה והמציל התקשר למשטרה. אני לא רוצה לחשוב לאן זה היה יכול להגיע בלעדיה. זאת הייתה שבת נוראית. לא ידעתי מה קורה איתי, לא הצלחתי להבין מה קורה בכלל. כל הביטחון שבקושי היה לי נעלם. כל המשפחה התפרקה. זה היה סיוט. בסוף לקחו אותו לתחנה ואני רציתי לעוף לבית כמה שיותר מהר. מאז הסתגרתי בבית הרבה, לא סיפרתי לאף אחד (חוץ מההורים שהיו איתי כמובן) הלכתי למספר טיפולים אצל פסיכולוגית אבל זה לא הלך. עדיין יש לי חלומות ופלאשבקים בלתי פוסקים.
ויש משבר נוסף שכרגע אני עוברת, הפרעות אכילה. אני בתת משקל נוראי, תוך יומיים ירדתי שלוש קילו. וזה ממשיך. אני בקושי מתפתחת. אני לא אוכלת כלום. ההורים שמו לב והם מכריחים אותי לאכול, גם איימו לקחת אותי לרופא. המחזור לא סדיר בצורה מוגזמת. אבל אני עדיין לא מסכימה לאכול.
תודה על הפריקה3>
ומה איתך אנונימית? ספרי לנו עליך:)
מישהו מתחזה באינסטגרם איים עלי והכריח אותי לשלוח תמונות שלא רציתי והוא פירסם אותם.. הוא לא עזב אותי במשך כמה חודשים ולא יצא לי מהווריד.. תחשבי שכל דקה ביום היו מתקשרים אלייך מחסוי ושולחים לך מלא הודעות..
אמ שהייתי תינוקת אח שלי נפטר
במשך בערך שנתיים כל בן שהייתי מתחילה לדבר איתו ישר הייתי אומרת לו אתה שלי כי הייתי מפחדת שמישהי תבוא ותיקח לי אותו. זה קרה עם המון בנים ושידרתי שאני נואשת וכאלה דברים.. ועכשיו כל פעם שאומרים תשם שלי בעיר המילה הראשונה שעולה זה נואשת.. כבר הישתנתי ועדיין זה מה שזוכרים לי ואני מפחדת לעלות לתיכון השנה כי אני מפחדת שיצחקו עלי ושלא ידברו איתי בנים ושידברו עלי מאחורי הגב...
אמ שהייתי תינוקת אח שלי נפטר
במשך בערך שנתיים כל בן שהייתי מתחילה לדבר איתו ישר הייתי אומרת לו אתה שלי כי הייתי מפחדת שמישהי תבוא ותיקח לי אותו. זה קרה עם המון בנים ושידרתי שאני נואשת וכאלה דברים.. ועכשיו כל פעם שאומרים תשם שלי בעיר המילה הראשונה שעולה זה נואשת.. כבר הישתנתי ועדיין זה מה שזוכרים לי ואני מפחדת לעלות לתיכון השנה כי אני מפחדת שיצחקו עלי ושלא ידברו איתי בנים ושידברו עלי מאחורי הגב...
בנים הרביצו לי ביסודי (לא בצחוק ברצינות, פעם כמה קפצו עלי פעם אחד נתן לי סטירה והיו עוד מקרים) בכללי אני ילדה רגישה מדי ואני תמיד נופלת על חברית שתמיד פוגעות בי אני חיה עם סבתא שמשגעת לי תמוח ואני תמיד מסתובבת עם טראומות ממה שעברתי ביסודי מהאלימות ועד היום ספגתי המון השפלות ועלבונות וירידות וזה ממש כואב לי..
אנונימית
יש לי חוסר ביטחון עצמי, ואני רגישה מאוד ואני שונאת שזה ככה. שנה שעברה עברתי תקופה ארוכה של דיכאון בגלל השכבה בבית הספר שלי, ובכיתי כמעט בכל יום. בנוסף, בא לי שההורים שלי יתגרשו עם הריבים שלהם.. גם גיליתי לא מזמן שיש לי חרדה מהקאות, וכן, גיליתי שכן יש כזה דבר.
אנונימית
אהבתי מישהו במשך הרבה מאוד זמן. איך שהוא הצלחתי ליצור איתו קשר ברגע שעזרתי אומץ ושלחתי לו הודעה. הוא ישר רצה לפגוש אותי ולהיות איתי. הוא הזמין אותי למסיבה שהוא בדיוק היה בה שדיברנו רק 5 דקות. בכל מקרה במשך שבוע וחצי של התכתבות שהוא רצה להיפגש איתי הרבה פעמים. החלטנו להיפגש. הוא הגיע עד אליי בהתחלה. והכל היה נחמד. הוא מקסים וחתיך והוא שידר לב טוב כזה. אחרי הפעם ההיא ניפגשנו עוד פעמיים.. בפעם השלישית התנשקתי איתו. אני לגמרי הייתי מאוהבת בו. מאז הנשיקה הראשונה הוא רצה להתנשק שוב ושוב. בפגישות האחרות היינו מתנשקים שעות כמעט. מדברים ומתנשקים. פשוט אוהבים. מתחבקים כל הזמן. זאת הייתה פעם ראשונה שקיבלתי יחס כזה ממישהו.. היינו הולכים יד ביד על חוף הים והוא היה מרים אותי ומנשק אותי. שכבנו על הדשא והסתכלנו על הכוכבים.. וממש אהבנו אחד את השני. עד שיום אחד לא אחרי הרבה זמן שיצאנו הוא רצה לקדם את המגע המיני. הוא אמר שאפשר לעשות פור פליי לא לשכב בנתיים. (היינו אז רק 3 חודשים ביחד וניפגשנו אולי איזה 10 פעמים). כמובן שלא ממש רציתי אבל לא רציתי לבאס אותו, ואני גם לא ידעתו ממש מה לעשות אני לא מבינה בזה כל כך.. אז שהוא היה אצלי בבית התמזמזנו, הייתי מעליו וסוג של ביצענו סקס יבש. חוויתי הרבה אורגזמות וממש נהינתי. אבל מאז הוא רצה לקדם את זה עוד. ואחר כך שהייתי אצלו הוא ניסה ממש לקדם את זה. עשינו עוד הפעם סקס יבש, והיינו רק עם תחתונים.. זה היה נחמד. אבל אז הוא התחיל כמעט לגמור אז אמרתי לו שישים קונדום כדי שזה לא ימרח לו בכל התחתונים. ובשלב שהוא שם את זה. הוא הראה לי את האיבר מין שלו ולא ממש רציתי. ואז הוא די לחץ עלי לגעת בו ולעשות לו ביד. וזה היה נוראי. הרגשתי זוועה. אבל עשיתי הכל כי אני אהבתי אותו כל כך. מאז מה שקרה הוא התחיל לקחת אותי כמובן מאליו. הוא התחיל לזלזל בי. פעם אחרונה שניפגשנו הוא הוריד לי את החולצה והחזייה והוא לא הפסיק להתעסק בחזה שלי. ולגעת בי שוב ושוב... אימא שלי ראתה אותנו. היא קראה לי ואז היא אמרה לי שאני לא שומרת על עצמי וזה היה נכון. אז נכנסתי לחדר חזרה. אמרתי לו שאני לא מרגישה בנוח עם זה. שאני לא רוצה שזה קורה מהר מדי אולי אנחנו כבר 4 חודשים יחד אבל ניפגשנו פחות מ15 פעמים, שזה מעט מאוד. הוא אמר שהוא צריך הפסקה. הוא התחיל לעשות לי אולטימטום כדי לרדת לו ואז אמרתי שעדיף שניפרד. מאז לא ראיתי אותו יותר. הלב שלי נשבר אחרי הרבה דברים שהוא אמר לי באותה הפעם. שהוא נפרד ממני כי אני לא מספקת אותו מינית. ואני חשבתי שהוא באמת אוהב אותי אבל הוא ניצל את התמימות שלי.. הוא היה החבר הראשון שלי, ועדיין יש לי רגשות אליו. הייתי אז בת 17 וחצי. עברה חצי שנה ועדיין קשה לי לעכל. בחורים אחרים ניסו להיות איתי אבל אני לא מסוגלת, אני עדיין אוהבת אותו, למרות שאני הייתי רק חפץ בשבילו ולא מעבר. דרך אגב זאת פעם ראשונה שאני מספרת את זה.
אנונימית
זה קרה בחופשת פסח האחרונה.
קמתי בבוקר כמו תמיד כשיש חופש.
התארגנתי, התלבשתי, שתיתי קפה, אכלתי משהו פצפון על מנת להתעורר ולצבור אנרגיה.
לקחתי את האופניים שלי ויצאתי לרכוב לעשות סיבובים בעיר (אימון רגליים).
בהתחלה הרגשתי מעולה אבל אחרי חצי שעה היה לי כאב חד בבטן (כי לא עשיתי פגישה עם מר אסלה בבוקר) אבל הכאב עבר.
טוב אז המשכתי ואז הכל חזר להיות טוב ויפה עד ששוב פעם זה קרה, רציתי כבר לחזור לבית אך הייתי באמצע הדרך אז לא התייאשתי והמשכתי.
ואז שוב זה קרה ואז אחרי 10 דקות זה שוב פעם קרה וזה כאב ממש חזק ושמנע ממני להמשיך לרכוב, אבל הייתי רחוב מהבית אז המשכתי ולא וויתרתי.
אבל אחרי שכבר הייתי ממש ביציאה של העיר חטפתי כאב בטן ממש עצום שממש לא יכלתי להמשיך, בקושי הצלחתי להמשיך ללכת אבל הלכתי טיפה הצידה למקום מוצל ואז שם ישבתי על האופניים מקופל מרוב הכאב העצום הזה וכבר לא ידעתי מה לעשות מרוב הכאבים, הייתי ככה 10 דקות מקופל, מחזיק את הבטן בתקווה שהכאב יעלם.
ואז נעלם הכאב ואני כבר החלטתי שנמאס לי מכל זה ואז נתתי את כל כולי על מנת להגיע כמה שיותר הביתה לפני שיהיה לי עוד התקף של כאב כזה ואז זה מה שקרה, נסעתי ממש מהר אבל כ2 קילומטר מהבית זה קרה, שיא הכאב, לא יכלתי לזוז, הייתי מקופל, ליד כביש שבו מלא מכוניות, הייתי ליד תחנת אוטובוס ושיחים וכבר חשבתי לרוקן את עצמי שם מרוב הסבל וכבר חשבתי שאני לא אשלים את המשימה שלי, כלומר את האימון (30/25 קילומטר בשעתיים באופניים רגילות במקום שיש רק עליות קשות מאוד).
אבל לא הייתי מסוגל לעצמי להרשות דבר כזה, אז עם כל הסבל הזה הצלחתי להגיע הביתה אחרי שכבר כמעט נשברתי וחשבתי שהבלה באותו מקום שעות או שהרוקן את עצמי בחוץ בשיחים (פדיחות), אז לא וויתרתי, חזרתי הבית, רוקנתי את עצמי, נהייתי כמו אדם חדש לגמרי, הרגשתי שוב עוצמה וכוח ואז עליתי שוב על האופניים מבלי להישבר והשלמתי את המשימה ורכבתי את את 30 קילומטר שהייתי אמור לעשות, עשיתי אותם.
הצלחתי למנוע ממני לעשות את פדיחת החיים, ואז הבנתי שאם אני רוצה משהו אז אני יכול לעשות את זה ושום דבר לא יפריע לי.
למשל היום נשברתי, החלטתי לעבור לתזונה בריאה ללא ממתקים, רכבתי היום 25 קילומטר ובסוף אכלתי מרשמלו, זה באמת עצוב, אבל מצד שני לא כל כך נשברתי כי אכלתי כמות חלבונים ממש גדולה לפני ובמקום לאכול שקית שלמה לבד של מרשמלו, נתתי את השקית לאחי כשלקחתי ממש קצת מהמרשמלו כי אי אפשר היה להתאפק, לפחות נגמרה השקית וכך פעם הבאה לא אשבר (אלא אם אחי ישתה קולה קרה מול העיניים שלי אחרי שאני נמצא בשמש רותחת ועושה אימון)
קמתי בבוקר כמו תמיד כשיש חופש.
התארגנתי, התלבשתי, שתיתי קפה, אכלתי משהו פצפון על מנת להתעורר ולצבור אנרגיה.
לקחתי את האופניים שלי ויצאתי לרכוב לעשות סיבובים בעיר (אימון רגליים).
בהתחלה הרגשתי מעולה אבל אחרי חצי שעה היה לי כאב חד בבטן (כי לא עשיתי פגישה עם מר אסלה בבוקר) אבל הכאב עבר.
טוב אז המשכתי ואז הכל חזר להיות טוב ויפה עד ששוב פעם זה קרה, רציתי כבר לחזור לבית אך הייתי באמצע הדרך אז לא התייאשתי והמשכתי.
ואז שוב זה קרה ואז אחרי 10 דקות זה שוב פעם קרה וזה כאב ממש חזק ושמנע ממני להמשיך לרכוב, אבל הייתי רחוב מהבית אז המשכתי ולא וויתרתי.
אבל אחרי שכבר הייתי ממש ביציאה של העיר חטפתי כאב בטן ממש עצום שממש לא יכלתי להמשיך, בקושי הצלחתי להמשיך ללכת אבל הלכתי טיפה הצידה למקום מוצל ואז שם ישבתי על האופניים מקופל מרוב הכאב העצום הזה וכבר לא ידעתי מה לעשות מרוב הכאבים, הייתי ככה 10 דקות מקופל, מחזיק את הבטן בתקווה שהכאב יעלם.
ואז נעלם הכאב ואני כבר החלטתי שנמאס לי מכל זה ואז נתתי את כל כולי על מנת להגיע כמה שיותר הביתה לפני שיהיה לי עוד התקף של כאב כזה ואז זה מה שקרה, נסעתי ממש מהר אבל כ2 קילומטר מהבית זה קרה, שיא הכאב, לא יכלתי לזוז, הייתי מקופל, ליד כביש שבו מלא מכוניות, הייתי ליד תחנת אוטובוס ושיחים וכבר חשבתי לרוקן את עצמי שם מרוב הסבל וכבר חשבתי שאני לא אשלים את המשימה שלי, כלומר את האימון (30/25 קילומטר בשעתיים באופניים רגילות במקום שיש רק עליות קשות מאוד).
אבל לא הייתי מסוגל לעצמי להרשות דבר כזה, אז עם כל הסבל הזה הצלחתי להגיע הביתה אחרי שכבר כמעט נשברתי וחשבתי שהבלה באותו מקום שעות או שהרוקן את עצמי בחוץ בשיחים (פדיחות), אז לא וויתרתי, חזרתי הבית, רוקנתי את עצמי, נהייתי כמו אדם חדש לגמרי, הרגשתי שוב עוצמה וכוח ואז עליתי שוב על האופניים מבלי להישבר והשלמתי את המשימה ורכבתי את את 30 קילומטר שהייתי אמור לעשות, עשיתי אותם.
הצלחתי למנוע ממני לעשות את פדיחת החיים, ואז הבנתי שאם אני רוצה משהו אז אני יכול לעשות את זה ושום דבר לא יפריע לי.
למשל היום נשברתי, החלטתי לעבור לתזונה בריאה ללא ממתקים, רכבתי היום 25 קילומטר ובסוף אכלתי מרשמלו, זה באמת עצוב, אבל מצד שני לא כל כך נשברתי כי אכלתי כמות חלבונים ממש גדולה לפני ובמקום לאכול שקית שלמה לבד של מרשמלו, נתתי את השקית לאחי כשלקחתי ממש קצת מהמרשמלו כי אי אפשר היה להתאפק, לפחות נגמרה השקית וכך פעם הבאה לא אשבר (אלא אם אחי ישתה קולה קרה מול העיניים שלי אחרי שאני נמצא בשמש רותחת ועושה אימון)
אנונימי
גיליתי שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד חוץ מעצמי אני תמיד צריכה לחשוב על מה שאני אומרת, ביליתי המון ימים בבכי לכרית וקמה בבוקר עם עיניים אדומות אני מנסה להישאר שמחה וחיובית אבל זה לא עובד לי אני משכנעת את כולם חוץ מעצמי... חבל שאני לא יכולה לחלוק את מה שעובר עלי בשום מקום.
הייתי מפרטת אבל אני לא רוצה שיזהו אותי.
הייתי מפרטת אבל אני לא רוצה שיזהו אותי.
אנונימית
שהילד שאני אוהבת חסם אותי בווצאפ: (
אנונימית
אני בחרדה חברתית ואני לא מצליח להתגבר אלייה, חוץ מזה אני ממש מפחד מכל מחלה שתיהיה לי, ומכל דבר אני בלחץ אטומי.
אנונימי
התקפי חרדה ולחץ תמידי
חברה שהרבה זמן ידעתי שהיא צבועה דלוקה על מי שאני מאוהבת בו, היא לא יודעת את זה
אבא שלי הומופוב ואני בי. הוא לא יודע.
אני לבד. קשה לי לדעת מי חברות שלי יותר. אני לא מרגישה כאילו הן חברות שלי, גם אם הן מזמינות אותי לדברים ואני אותן.
אני לבד. קשה לי לדעת מי חברות שלי יותר. אני לא מרגישה כאילו הן חברות שלי, גם אם הן מזמינות אותי לדברים ואני אותן.
אנונימית
שהייתי בת 10 ככה אבא שלי נכנס לכלא שלוש שנים והיה לי מאוד קשה לא לראות אות לא לחוות חוויות איתו שבאנו לבקר אותו אפילו ציור לא הרשו לי להכניס ופשוט בכיתי והוא גם ואפילו בביקור שהיה חצי שעה לא הסכימו להחזיק ידיים זה לא שהוא עשה פשע גדול כמו רצח אט משהו כזה אבל כן הוא נכנס כי הוא גידל גראס...
אני מרגישה ריקנות, אני מרגישה משעממת ומשועממת, לא מצאתי אחד שכיף לי איתו, אפילו לא חבר אחד.
ח, כנראה שהרגעים האלו שאני מקבלת הודעה מעוד חברים שמבקשים לנתק קשר, גורמים לי להשבר.
שחברה טובה שלי לשעבר, אמרה לי "רק יופי יש לך, את מטומטמת כל כך שאפילו המראה שלך לא יגרום לאנשים לאהוב אותך", או כשהיא אמרה לי שאני זונה.
כשהייתי מאושפזת בבתי חולים, המון המון, אז זה גם הייתה נקודת משבר.
וכרגע אני די נשברת בגלל שלאח שלי יש משהו לא ידוע, ויש סיכוי גדול שזה גידול והוא עומד להתאשפז לתקופה ארוכה, זה ממש שובר וזה כואב, כי רק עכשיו התחלתי להעריך אותו.
תודה לך שואלת השאלה.
-ומה איתך?-
שחברה טובה שלי לשעבר, אמרה לי "רק יופי יש לך, את מטומטמת כל כך שאפילו המראה שלך לא יגרום לאנשים לאהוב אותך", או כשהיא אמרה לי שאני זונה.
כשהייתי מאושפזת בבתי חולים, המון המון, אז זה גם הייתה נקודת משבר.
וכרגע אני די נשברת בגלל שלאח שלי יש משהו לא ידוע, ויש סיכוי גדול שזה גידול והוא עומד להתאשפז לתקופה ארוכה, זה ממש שובר וזה כואב, כי רק עכשיו התחלתי להעריך אותו.
תודה לך שואלת השאלה.
-ומה איתך?-
סתכלו איזה דברים אנשים עברו,
ואנחנו עוד מתלוננים לאלוקים: (
ואנחנו עוד מתלוננים לאלוקים: (
אנונימי
זה התחיל מזה שאני וילד ששנינו היינו מאוהבים אחד בשני (ידענו ולא דיברנו על זה) רבנו המון פעמים.. אבל המון. ותכל'ס כבר התחיל להימאס לי מזה.. התעצבנתי עליו ממש.. אמרתי לו שאני שונא אותו, ולא, זה לא היה נכון, זה היה מתוך עצבים וכעס מזה שהוא אמר שהוא בחיים לא אהב אותי ושאני טיפשה -_- הוא ניתק איתי קשר, שלחתי לו הודעות - או שהוא עקץ, או שהוא סינן. הוא יודע שאני אוהבת אותו.
הקיצר עד לפני שבוע בכיתי את חיי בגלל האפס הזה, ומה שהכי גרוע, שסיפרתי את זה לכמה חברות - ואף אחת לא ידעה להקשיב. אחת בטלפון, אחת בחופשה, אחת לומדת, אחת עם חברות אחרות..
אז כתבתי ליומן. אף אחד לא יודע מה עובר עלי באמת..
יש לי עוד בעיות, שמרוב שהן לא נגמרות אין לי כוח לכתוב. זו הבעיה העיקרית ^
הקיצר עד לפני שבוע בכיתי את חיי בגלל האפס הזה, ומה שהכי גרוע, שסיפרתי את זה לכמה חברות - ואף אחת לא ידעה להקשיב. אחת בטלפון, אחת בחופשה, אחת לומדת, אחת עם חברות אחרות..
אז כתבתי ליומן. אף אחד לא יודע מה עובר עלי באמת..
יש לי עוד בעיות, שמרוב שהן לא נגמרות אין לי כוח לכתוב. זו הבעיה העיקרית ^
המשפחה שלי עכשיו במצב כלכלי קשה כי אבא שלי לא עובד בגלל בעיה רפואית ואני מנסה למצוא עבודות ועובדת בו זמנית בעבודות זמניות כמו מנקה. ואמא שלי ממש עצבנית ובלחץ ממצבאז אני מנסה להישאר חזקה כדי שיהיה לה קל יותר ולא מזמן גילתי שיש לי התקפי חרדה ואני מנסה להתגבר על זה אבל לפעמים אין לי זמן לזה אז אני פשוט התחלתי לעשן כדי להעביר את זה יותר מהר חברות שלי כל הזמן מזכירות את זה שאני עם חברה אחרת כשאני בעצם מנסה להיות שם בשביל כל אחת מהן ולא רואות שקשה לי והן מקשות עלי יותר הכלבה שלי חולה ואני צריכה ללכת איתה ולוטינר עם הכסף שבקושי הצלחתי לההרוויח ואח שלי בצבא ואין לו כל כך איך לעזור וזהו תודה ששאלת א תהשאלה הזאת סוף סוף פרקתי קצת:)
אנונימית
התחלתי לדבר איתה בדיוק לפני שנה בחופש הגדול
כל רגע איתה היה הרגע הכי מאושר בחיים שלי
היינו ידידים הכי טובים
אבל רציתי קצת מעבר
בהתחלה היא אמרה שהיא מבינה תמצב והכל יהיה בסדר
אבל זה רק התחיל להידרדר
אני עדיין אוהב אותה ולא מסוגל או רוצה להתגבר
כי אני באמת אוהב אותה
היא לא מדברת איתי מעל לחצי שנה
ואני הפכתי לבנאדם דרמטי רגשי בכיין מנותק מהסביבה וכו וכו וכו
הבעיה השנייה היא שאיבדתי ידידה ממש טובה שלי שהכרתי פה שהיא פשוט החליטה לנתק איתי קשר
damn זה היה טוב
כל רגע איתה היה הרגע הכי מאושר בחיים שלי
היינו ידידים הכי טובים
אבל רציתי קצת מעבר
בהתחלה היא אמרה שהיא מבינה תמצב והכל יהיה בסדר
אבל זה רק התחיל להידרדר
אני עדיין אוהב אותה ולא מסוגל או רוצה להתגבר
כי אני באמת אוהב אותה
היא לא מדברת איתי מעל לחצי שנה
ואני הפכתי לבנאדם דרמטי רגשי בכיין מנותק מהסביבה וכו וכו וכו
הבעיה השנייה היא שאיבדתי ידידה ממש טובה שלי שהכרתי פה שהיא פשוט החליטה לנתק איתי קשר
damn זה היה טוב
יש לי משפחה מטומטמת שלא מבינה אותי ולא נותנת לי לעשות צעד ואני נדפק בגלל זה
רגע המשבר שלי הוא בעצם הרגע שהבנתי שהייתי חברה של בן אדם שלא אהב אותי ושאני לא אהבתי אותו..
מבחינתי חוויתי פגיעה שאני לא מאחלת לאף אחד.
זה פשוט איום ונורא להתמסר למישהו ולגלות בדיעבד שאת לא ככ אוהבת אותו ושהוא לא אותך. מאז אני פשוט לא מתמסרת ומתאהבת ככ בקלות..
מבחינתי חוויתי פגיעה שאני לא מאחלת לאף אחד.
זה פשוט איום ונורא להתמסר למישהו ולגלות בדיעבד שאת לא ככ אוהבת אותו ושהוא לא אותך. מאז אני פשוט לא מתמסרת ומתאהבת ככ בקלות..
אנונימית
לפני כמה שנים עברתי חטיפה ואונס..
למזלי בתקופה האחרונה אני דיי פתוחה לדבר על זה, אבל לפני כמה שנים רק היו שואלים אותי משהו הכי קטן בנושא הזה וישר היתי בוכה וניכנסת אוטומטית לדיכאון..
אני למדתי עם הזמן שכשהחיים קשיים איתך תיהיי את קשה עם החיים! זה כלל ברזל אצלי..
למזלי בתקופה האחרונה אני דיי פתוחה לדבר על זה, אבל לפני כמה שנים רק היו שואלים אותי משהו הכי קטן בנושא הזה וישר היתי בוכה וניכנסת אוטומטית לדיכאון..
אני למדתי עם הזמן שכשהחיים קשיים איתך תיהיי את קשה עם החיים! זה כלל ברזל אצלי..
נשבר לי הלב.
זה ארוך מידי אז אני פשוט ארשום את זה ממש ממש בקצרה... זה עדיין יהיה ארוך אבל..
גדלתי שמנה (עדיין שמנה), עברתי בריונות, ניסיתי להפסיק את זה בזה שקניתי הרבה צעצועים מגניבים, פחדתי ללכת לבית ספר אז מכיתה ב' לא למדתי טוב והייתי מבריזה מלא, ההורים הפסיקו לקנות צעצועים והפחד גדל, הפכתי למפונקת, פיתחתי בעיית עצבים וחוסר סובלנות (שעדיין קורה לי... לפני חודשיים זה הוביל אותי למצב של התמוטטות עצבים וזאת פעם ראשונה שיש לי צלקת שלא עוברת), בריונות המשיכה, פיתחתי חרדה חברתית גדולה ועוד הרבה חרדות שונות, גיל 13 אמא נפטרה מסרטן, התחלתי (איכשהו אנלי מושג אפילו איך) להסתובב עם אנשים לא טובים, התחלתי לעשן (מעשנת עד היום... כבר 6 שנים), התחלתי לשתות וזה שיחרר בי רגשות שהיו קבורים, דיכאון קליני, אלכוהליזם, שבירת בקבוקי וודקה כדי לחרוט (אפעם לא ממש חתכתי... פחדתי מידי), שנאה עצמית בבוקר אחרי כי הבכתי את עצמי, מחליקים ומציתים "לשחרור הכאב הנפשי" (סתומה), ניסיון ראשון-החזקתי את הסכין אבל אז פתאום התעוררתי (לא עשיתי כלום כי נרדמתי משכרות), ניסיון שני-שתי תרופות... אז עוד שלוש... אז עוד שתיים (הקאתי הכל משכרות), ניסיון שלישי-לא זוכרת... רק זוכרת את עצמי במטבח צורחת ובוכה עם סכין קצבים ואז פשוט נפלתי לרצפה בבכי (בבוקר לא היו עלי שום סימנים... מזל), כיתה י' פרשתי מבית ספר ונעלתי את עצמי בבית, בניסיון להתחלה חדשה עברתי לארגנטינה, בנקים חשבו ש"ברחנו מהארץ" אז ביקשו את כל ההלוואות בחזרה,80 מינוס, אי אפשר ללכת לבית ספר כי אין כסף, הלוואות מאנשים קרובים כדי שיהיה מה לאכול, לא מכירה את השפה ולא מכירה אנשים, שנתיים בבית בלי לצאת עד גיל 18 לקבלת ירושה ואז לחזור לארץ, שנתיים באותו חדר עם אחותי זה לא טוב, איומי רצח אחת על השנייה (ולשנינו יש את הבעיות עצבים כתוצאה של פינוק... זריקת מחשבים והחזקת סכינים היה רק חלק קטן מזה), שוב שותה, חלון קומה 6...2 שניות משחרור ידיים שהיה מוביל אותי לסוף ואז פתאום שיר שאני אוהבת היה בפלייליסט והצלחתי לתפוס את עצמי לפני הנפילה.. ואז הבנתי מה אני מפספסת והתחלתי לשנות את החיים שלי.. אופטימיות זה דבר נפלא^_^
גדלתי שמנה (עדיין שמנה), עברתי בריונות, ניסיתי להפסיק את זה בזה שקניתי הרבה צעצועים מגניבים, פחדתי ללכת לבית ספר אז מכיתה ב' לא למדתי טוב והייתי מבריזה מלא, ההורים הפסיקו לקנות צעצועים והפחד גדל, הפכתי למפונקת, פיתחתי בעיית עצבים וחוסר סובלנות (שעדיין קורה לי... לפני חודשיים זה הוביל אותי למצב של התמוטטות עצבים וזאת פעם ראשונה שיש לי צלקת שלא עוברת), בריונות המשיכה, פיתחתי חרדה חברתית גדולה ועוד הרבה חרדות שונות, גיל 13 אמא נפטרה מסרטן, התחלתי (איכשהו אנלי מושג אפילו איך) להסתובב עם אנשים לא טובים, התחלתי לעשן (מעשנת עד היום... כבר 6 שנים), התחלתי לשתות וזה שיחרר בי רגשות שהיו קבורים, דיכאון קליני, אלכוהליזם, שבירת בקבוקי וודקה כדי לחרוט (אפעם לא ממש חתכתי... פחדתי מידי), שנאה עצמית בבוקר אחרי כי הבכתי את עצמי, מחליקים ומציתים "לשחרור הכאב הנפשי" (סתומה), ניסיון ראשון-החזקתי את הסכין אבל אז פתאום התעוררתי (לא עשיתי כלום כי נרדמתי משכרות), ניסיון שני-שתי תרופות... אז עוד שלוש... אז עוד שתיים (הקאתי הכל משכרות), ניסיון שלישי-לא זוכרת... רק זוכרת את עצמי במטבח צורחת ובוכה עם סכין קצבים ואז פשוט נפלתי לרצפה בבכי (בבוקר לא היו עלי שום סימנים... מזל), כיתה י' פרשתי מבית ספר ונעלתי את עצמי בבית, בניסיון להתחלה חדשה עברתי לארגנטינה, בנקים חשבו ש"ברחנו מהארץ" אז ביקשו את כל ההלוואות בחזרה,80 מינוס, אי אפשר ללכת לבית ספר כי אין כסף, הלוואות מאנשים קרובים כדי שיהיה מה לאכול, לא מכירה את השפה ולא מכירה אנשים, שנתיים בבית בלי לצאת עד גיל 18 לקבלת ירושה ואז לחזור לארץ, שנתיים באותו חדר עם אחותי זה לא טוב, איומי רצח אחת על השנייה (ולשנינו יש את הבעיות עצבים כתוצאה של פינוק... זריקת מחשבים והחזקת סכינים היה רק חלק קטן מזה), שוב שותה, חלון קומה 6...2 שניות משחרור ידיים שהיה מוביל אותי לסוף ואז פתאום שיר שאני אוהבת היה בפלייליסט והצלחתי לתפוס את עצמי לפני הנפילה.. ואז הבנתי מה אני מפספסת והתחלתי לשנות את החיים שלי.. אופטימיות זה דבר נפלא^_^
אין לי חברים, מרכלים עלי סיבה מספיק טובה למות...
אני שמנה (לדעתי לפחות), אין לי חברים בכלל, יש לי ביטחון עצמי נמוך ממש וגם קצת חרדה חברתית, אני סבלתי מהפרעות אכילה המשפחה שלי מחרפנת אותי ובכללי רע לי..
אני גם שונה מכולם. וזה מפריע לאנשים ובגלל זה הם מתרחקים ממני...
אני גם שונה מכולם. וזה מפריע לאנשים ובגלל זה הם מתרחקים ממני...
אין לי אומץ להתקשר לרווחה...
ונמאס לי!
ונמאס לי!
אנונימית
אם את רוצה לדעת שלחי הודעה אני לא רוצה שכולם ידעו
החבר הכי טוב שלי החליף אותו ועוד הוא בכלל לא שם לב ולא מבין למה אני מתעצבנת עליו אני שמנה מכוערת וחברות שלי לפעמים מתייחסות אליי הכי מגעיל שיש:(
אממ אני עדיין עם הפרעות אכילה...
אני מסתדרת טיפה יותר טוב עם המשפחה שלי
עכשיו אני יותר בסדר אבל המצב עוד רחוק מלהיות מושלם.
גם יש לי את העומס של יא, מה שלא היה לי בכיתה ט פה חחח
אני מסתדרת טיפה יותר טוב עם המשפחה שלי
עכשיו אני יותר בסדר אבל המצב עוד רחוק מלהיות מושלם.
גם יש לי את העומס של יא, מה שלא היה לי בכיתה ט פה חחח
אנונימית
חחח עכשיו ראיתי את השאלה וקראתי שוב את הדברים שכתבתי וכלום לא השתנה חוץ מזה שעכשיו יש לי גם הפרעות אכילה איזה כיף.